אתגר הגיור טז': משקל קבלת המצוות בעיני חז"ל

מודיעים לגר הבא להתגייר מקצת המצוות, שתהיה לו אפשרות לא להתגייר אם יחליט שזה עול גדול מדי

תולדות הגיור בישראל-תקופה שלישית, תקופת חז"ל (המשך)

כפי שראינו בסיום הטור הקודם על פי מחקרם של צבי זוהר ואבי שגיא, הקול הבולט בחז"ל אינו רואה בקבלת המצוות תנאי הכרחי לשם גיור, למרות שקבלה זו היא הדבר הראוי מלכתחילה. אלא שכאן לכאורה עלינו להתייחס למקור הבא: "עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים" [רש"י דיבור המתחיל דקדוקי: "חומרא מדרבנן" (בבלי, בכורות, ל ע"ב)].

זוהר ושגיא מודעים לקושי העולה מהמקור הזה לשיטתם וכך הם מסבירים אותו: "בשל העובדה שהברייתא משתמשת במונח 'אין מקבלין אותו', ולא במונח 'אינו גר', מסתבר שלפנינו הנחיה לבית דין. כלומר: על בית הדין להימנע מלגייר נוכרי המעמיד תנאים וסייגים לגיורו […] אם בכל-זאת התגייר אדם כזה בפני שלושה, בדיעבד גיורו תקף, תנאו בטל והוא חייב בכל התורה כולה ככל יהודי אחר" (צבי זוהר ואברהם שגיא, גיור וזהות יהודית-עיון ביסודות ההלכה, ירושלים: מכון שלום הרטמן ומוסד ביאליק, תשנ"ה, עמ' 91-90).

לעומתם, הרב אליעזר מלמד בספרו 'פניני הלכה' מסיק מהגמרא הזו דווקא את חובת קבלת כל המצוות כדי שהגיור יהיה תקף גם בדיעבד. ולכן לדעתו, גיורים לא אורתודוקסים שאינם מחייבים את כל התורה, אינם גיורים:

"יסוד הגיור הוא שהגר יקבל על עצמו את התורה והמצוות, מפני שתורת ישראל מבטאת את האופי הלאומי של עם ישראל, שרוח התורה ורוח העם מאוחדות הן. וכשם שבמעמד הר סיני בני ישראל קבלו את המצוות ואמרו “נעשה ונשמע”, ובכך נכנסו תחת כנפי השכינה ונעשו לעם, כך גם הגר מתגייר על ידי קבלת התורה הפרטית שלו לפני בית הדין. ועליו לקבל את כל המצוות כולן, וכפי שהורו חכמים (בכורות ל, ב): 'גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלים אותו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים[…]'.

"אבל, אם כעיקרון הגר לא התחייב לקיים את כל מצוות התורה, ואפילו מצווה אחת, גיורו בטל. לכן ‘גיור’במסגרת רפורמית או קונסרבטיבית אינו גיור, שהואיל ועמדתם העקרונית שאין צורך לקיים את כל המצוות, הרי שהגוי שבא אצלם אינו מקבל על עצמו עול מצוות. ולכן אף שעשה ברית מילה וטבל מתוך מגמה להיות יהודי, כיוון שאין בידו קבלת מצוות – אינו גר" (הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה-ספר העם והארץ, פרק י).

חשוב לציין, שיש מקורות תלמודיים ידועים שמציגים כיוון שונה שלא מחייב קבלה של כל המצוות. וכך ידועה הגישה של הלל הזקן המתוארת במסכת שבת:

"תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב – אני מאמינך, ושבעל פה – איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל – גייריה, יומא קמא [ביום הראשון] אמר ליה: א"ב ג"ד, למחר אפיך ליה [למחרת הוא הפך זאת]. אמר ליה [אמר לו]: והא אתמול לא אמרת לי הכי?[והרי אתמול לא אמרת לי כך?] אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי! [אם אתה סומך עלי בתורה שבכתב, סמוך עלי גם בזו שבעל פה]" (בבלי, שבת, לא עמוד א).

הבחנה חשובה נוספת היא בין הודעת המצוות לבין קבלת המצוות. בגמרא שהבאנו בטור הקודם נאמר שגר המגיע לבית הדין כדי להתגייר: "מודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ומודיעין אותו ענשן של מצות" (בבלי, יבמות מז עמוד א'). מה מטרת הודעת מקצת המצות הללו? על כך עונה הגמרא: "דאי פריש נפרוש" (שם, עמוד ב'). כלומר, שתהיה לו אפשרות לא להתגייר אם יחליט שזה עול גדול מדי. בדרך זו יש גם יותר סיכוי שהגיור יהיה אותנטי. כפי שנראה בהמשך הסדרה כשנעסוק בעמדות הראשונים, הגישה המקובלת עליהם היא שהודעת המצוות על ידי בית הדין לא מעכבת בגיור, בניגוד לקבלת המצוות שלדעת חלק מהראשונים כן מעכבת.

נושא נוסף הקשור בהודעת מצוות ובקבלת מצוות הוא המניע לגיור – האם הוא אותנטי או לא. בכך נעסוק במאמר הבא אי"ה.

(מצורע תשפ"ב)