ספיר שפרברכ-30-40% מהמורים במערכת החינוך הממלכתי־דתי מגיעים כיום מהחברה החרדית – כך חשף קלמן ליבסקינד בכתבה שפורסמה ב״מקור ראשון״, על בסיס נתוני משרד החינוך ושיחות עם גורמים במערכת. הנתון הזה מציף את בעיית המחסור במורים מהציונות הדתית. מהן ההשלכות הערכיות והחינוכיות מכך? ומדוע עובדי הוראה 'סרוגים' רבים עוברים מהחמ"ד למערכת החינוך הממלכתית? ואיך מסתדרים ביחד בחדר המורים?
המציאות הזו של מחסור עצום במורים 'סרוגים' (או עם שביס) במוסדות החינוך הממלכתי-דתי, והשלמת החסר במורים חרדיים, כבר אינה תיאורטית. היא מתקיימת בכיתות, בחדרי המורים, בהחלטות ניהוליות יומיומיות ובשיחות סלון בין הורים. בכתבה שלפניכם, סביב סוגיה זו, שוחחנו עם אנשים מזוויות שונות: שמואל שטח – מנהל 'דור' לחינוך דתי מאי״ר ואחד הקולות הבולטים בשיח החינוכי־ציוני־דתי; עם ליאורה גז – אם מהמגזר הסרוג שבתה התחנכה אצל מורה מהמגזר החרדי; עם דליה – מנהלת תיכון דתי באזור המרכז; עם רחל – מורה חרדית שלימדה בבית ספר דתי־לאומי ועזבה; ועם נועה – תלמידת אולפנה לשעבר, שהמחנכת שלה הייתה חרדית. יחד הם מציירים תמונה מורכבת של מערכת שנמצאת על קו התפר שבין אילוץ חינוכי למחיר ערכי.
"הורים צריכים לגבות את המורה"
מצוקת המחסור במורים איננה ייחודית לישראל, אלא תופעה גלובלית שמורגשת במדינות רבות. עם זאת, בתוך המציאות הזו קיימים הבדלים ברורים בין המגזרים. בחברה החרדית אפשרויות התעסוקה של אלה שכבר יוצאים לעבודה מוגבלות יחסית, גם בגלל העדר הכשרה מתאימה וגם בגלל הצורך להקדיש זמן רב לגידול הילדים, לא אחד או שניים אלא חמישה, שישה, שבעה ואף יותר, בלי עין הרע, ולכן רבים פונים להוראה כברירת מחדל. בציונות הדתית, לעומת זאת, החינוך מגיל בית ספר יסודי מכשיר אותך לקראת החיים הבוגרים כך שתוכל להשתלב במגוון רחב של אפיקי תעסוקה, מה שמוביל לכך שפחות צעירים וצעירות בוחרים במסלול החינוכי, שכיום אינו נחשב ל'יוקרתי', שלא לדבר על השכר הלא אטרקטיבי שמשתכרים בו לעומת אופציות אחרות בשוק החופשי.
הפער הזה בולט במיוחד בקרב נשים. אישה חרדית מוגבלת יותר בבחירות המקצועיות שלה ותפנה לא פעם להוראה, בעוד אישה דתייה יכולה לבחור בקריירה כעיתונאית, מהנדסת, עורכת דין או בתחומים נוספים. עם זאת, שמואל שטח, מנהל 'דור – לחינוך דתי מאי״ר' (מחויב, אמוני, ישראלי, רחב דעת), מדגיש כי אין בכך אמירה על איכות ההוראה. לדבריו, מורות חרדיות רבות מלמדות את ילדיו והן מורות מקצועיות ומסורות. “אנחנו צריכים מורים טובים”, הוא אומר, “בלי קשר למגזר שממנו הם מגיעים”.
לדבריו, כאשר מדובר במורים מקצועיים ולא מחנכים, יש ערך גם בחשיפה למורים ממגזרים אחרים. “הייתי שמח שגם מורה חילוני ילמד את הילד שלי”, הוא אומר. “שיחשוף אותו למגוון רחב של דעות, מה שיסייע לו בבניית זהות דתית בעלת חוסן”. עם זאת, הוא מדגיש כי החשיפה הזו חשובה כל עוד היא נעשית במינון נכון ואינה הופכת לדומיננטית מדי במספרים, כפי שקיים היום.
ארגון 'דור', שבראשו עומד שטח, מבקש לתת מענה להורים המבקשים חינוך דתי לעבודת ה' מתוך פתיחות לאתגרי העולם וחיבור לכלל ישראל. חלק משמעותי מהעשייה בארגון מוקדשת ישירות להתמודדות עם מחסור במורים – האתגר המורכב והקשה ביותר של המערכת. לדבריו, הכתבה שפורסמה ב״מקור ראשון״ צריכה לשמש קריאת השכמה לציבור הדתי־לאומי ולעודד יותר צעירים וצעירות לשקול כניסה לעולם החינוך.
אחד הכיוונים המרכזיים הוא עידוד כניסה להוראה גם לתקופות מוגבלות, ולאו דווקא כבחירה לכל החיים. שטח מציין את הניסיונות לשכנע אנשי הייטק להגיע ללמד מקצועות ריאליים כמו מתמטיקה, ואת מסלולי ההסבה להוראה שבהם גיל ההסבה הממוצע נושק ל-40. “אלה אנשים שכבר ראו דבר או שניים בחיים”, הוא אומר, “והם מביאים איתם ניסיון, בגרות ומבט רחב. צריך נדרש לעודד אנשים להצטרף לאותם מנגנוני הסבה מהירים המאפשרים להשתלב בהוראה בצורה נגישה".
בתחום השמת המורים, שטח מדגיש את המרכיב של התאמה ופתיחות אידיאולוגית בין מורה לבית הספר. בציונות הדתית קיימים בתי ספר רבים עם גוונים שונים, ולעיתים קורה שמורה חש שאין לו מרחב להביע את עמדותיו. חוסר התאמה שכזה מוביל לשחיקה ולעזיבה. לכן, חלק מתהליך ההשמה הוא לוודא שהמורה מרגיש נוח בבית הספר, ובמקביל, שבית הספר שמח בנוכחותם של מורים בעלי תפיסות תורניות מגוונות.
"בחברה הדתית לאומית קיימת בעיה עמוקה של תרבות הכרה", טוען שטח. "יש נטייה ברורה לכבד את דמויות הסמכות הישיבתית – באופן מוחשי ויומיומי, למשל במחוות כמו הזמנה לשבע ברכות, בעוד המורים שפעלו בשטח, ליוו את התלמידים לאורך שנים ועיצבו את עולמם הערכי והאישי – כמעט שאינם זוכים לאותו יחס. הר"מ בשיעור א' שמקבל תלמיד מוכן – זוכה לכבוד, אבל המורה שחינך את הילד בכיתה ז', השקיע והחזיק את קשיי התהליך החינוכי – נשאר מאחור”.
הפער הזה, הוא קובע, יוצר שחיקה עמוקה. המורה הוא זה שבנה את התשתית, התמודד עם משמעת, קשיים ורגישויות, אך ברגע שהתלמיד מתקדם לשלב הבא – ההכרה עוברת לאחרים. לא מעט מורים בוחרים בשל כך לעזוב את מערכת החינוך ולעבור לתפקידי ר״מים, שם יש יותר הערכה ופחות תחושת מאבק יומיומי.
אך האחריות אינה מונחת רק על כתפי המערכת. גם להורים יש תפקיד מרכזי. “בכיתה של 30 תלמידים, שלושה הורים יכולים להפוך את החיים של המורה לקשים מאוד”, הוא אומר, “ולכן האחריות של שאר ההורים היא לחזק, לגבות ולעודד. לא מדובר בעוגה בסוף השנה, אלא במילים טובות, בהכרה ובתחושת גיבוי אמיתית לאורך כל השנה. אם ראית שבקבוצת הווטסאפ אחד ההורים השתלח במורה על עניין מיותר – אל תתבייש לפנות אח"כ באופן אישי למורה ולחזק אותו. המורה חייב להרגיש שיש לו גיבוי מרוב ההורים", מדגיש שטח.
בנוסף, שטח טוען שמורים אינם עוזבים את המקצוע בגלל השכר, אלא קודם כל בגלל היחס ותחושת חוסר הגיבוי. “מי שרוצה בית ספר טוב לילדים שלו, צריך להבין שהשקעה במורים היא השקעה ישירה בילדים", סובר שטח. "כחברה, אנחנו חייבים להחזיר כבוד למקצוע ההוראה – ולעודד אנשים טובים להיכנס אליו ולהישאר בו״.
"אנחנו מחפשים מורים טובים מכל מגזר. אבל בלי גיבוי, הערכה וכבוד למי שמחנך בפועל – המערכת תמשיך להתרוקן"
"השתייכות מגזרית – לא שיקול מבחינתי"
"לא ידעתי מראש שהמחנכת של בתי היא חרדית, וגם בדיעבד זה לא היה שיקול מבחינתי. כשגיליתי מי המורה, לא חשתי כל בעיה. בעיניי, הדבר החשוב באמת הוא לא ההשתייכות המגזרית, אלא מי האדם שעומד מול הכיתה ומה הוא מביא איתו לעבודה החינוכית", טוענת ליאורה גז, מנתניה, אם לתלמידה בחינוך הממלכתי דתי. "ההשפעה הערכית של המחנכת על בתי הייתה טובה ומיטיבה. המורה הביאה איתה אמונה, יציבות וערכים של דרך ארץ, כבוד ואחריות. אלו ערכים שמחזקים ילדים, ומשתלבים היטב גם עם החינוך שמקבלים בבית".
ליאורה אינה זוכרת רגעים שבהם חשה סתירה בין הערכים שמועברים בבית לבין מה שנאמר או לא נאמר בבית הספר. היו דגשים שונים, וזה טבעי בעיניה, אך לא פער שיצר קושי. להפך, השונות אפשרה שיח והעמקה בתוך המשפחה. נושאים כמו צבא, שירות או זהות אזרחית כמעט שלא עלו בשיחות של הבת בעקבות בית הספר. המסגרת, לדבריה, התמקדה בחינוך ערכי רחב, והנושאים הללו נשארו בעיקר בשיח המשפחתי.
"זהות המורה כמעט שלא העסיקה את הבת שלי עצמה", מוסיפה ליאורה. "מבחינתה, זו הייתה פשוט המורה שלה – דמות משמעותית ומכילה. לאור כל זאת, מעולם לא פניתי להנהלת בית הספר בנושא. לא מתוך תחושת חוסר לגיטימציה, אלא משום שלא הרגשתי צורך. הייתה תחושת ביטחון ושקט במסגרת, והדברים התנהלו באופן טבעי".
"מה שחשוב לי הוא לא לאיזו קבוצה המורה שייכת, אלא מי היא כאדם ומה היא מביאה איתה לכיתה, אילו ערכים"
"הפערים מורגשים היטב בחדר המורים"
"שילוב מורים חרדים בצוות אינו בחירה אידיאולוגית אלא אילוץ. בלי זה – אין מורים. אבל המחיר הוא יומיומי, חברתי וחינוכי", משתפת דליה, מנהלת תיכון ממלכתי־דתי באזור המרכז. "בחדר המורים הפערים מורגשים היטב. יש שיחות שלא כולם שותפים להן – נושאים כמו מילואים, אירועים ביטחוניים ושירות צבאי עולים, ולאט־לאט נוצרות קבוצות. זה לא נאמר בקול, אבל זה קורה”.
המתח הקיים החריף בתקופת המלחמה. “הייתה מציאות שבה מורה אחד לא מתגייס כלל, ומורה אחר נקרא שוב ושוב למילואים – ולבסוף נפל במלחמה”, היא מספרת. “זה טלטל את בית הספר. השאלות עלו מעצמן, גם בכיתה וגם בין המורים. אי אפשר היה להתעלם מהפער – ומהמשמעות שלו”.
הפערים אינם רק ערכיים, אלא גם יומיומיים. “יש מורים חרדים שלא אוכלים מאכלים שאנשי צוות דתיים־לאומיים מביאים, בגלל רמת הכשרות”, היא מגלה. “לא מזלזול – אלא מתוך הקפדה. בפועל, זה יוצר תתי־קבוצות בחדר המורים”.
בנוסף, גם הפער הטכנולוגי מבדל בין המורים. “לחלק גדול מהמורים החרדים יש טלפונים כשרים, לרוב נוקיה, בלי ווטסאפ ובלי רשתות”, היא מסבירה. “קבוצות הווטסאפ של המורים הן לא רק לעדכונים – יש שם הומור, גיבוש ושיח שמחזיק צוות. מי שלא שם – נשאר בחוץ”, היא מציינת. כמי שמנהלת מערכת, נאלצת דליה להתקשר אחד־אחד על כל עדכון, וגם הורים מתלוננים שקשה לתקשר עם המורים החרדים בלי ווטסאפ.
הפער הזה, כמובן, זולג גם לכיתה. “התלמידים שואלים למה למורה יש נוקיה”, היא מספרת. “לעיתים המורה עונה ש’ככה צריך’, שזה שומר על הנפש ועל גבולות. במקרה אחד, תלמידה הושפעה מהשיח ורצתה לעבור גם היא לטלפון כשר. ההורים שלה לא אהבו את זה, בלשון המעטה. זה גרר ויכוחים ובעיות שהגיעו עד אלינו להנהלה”.
"קבוצות הווטסאפ של המורים הן לא רק לעדכונים – יש שם הומור, גיבוש ושיח שמחזיק צוות. לחלק גדול מהמורים החרדים יש טלפונים כשרים. מי שלא שם – נשאר בחוץ"
"כל צד מדבר שפה אחרת"
שירה היא מורה באולפנה דתית בצפון הארץ בשכבת תיכון. היא דתייה לאומית, בוגרת שירות לאומי והכשרה להוראה, אך בתוך הצוות השכבתי היא מיעוט. “בשכבה שאני מלמדת בה, רוב המחנכות במקבילות הן מורות חרדיות, ואת הפערים מרגישים לא בהצהרות אלא בשגרה” היא אומרת.
אחד הרגעים שבהם הפער הורגש היטב היה בחודש הארגון בבני עקיבא. כחלק מההווי, מספרת שירה, מורות מהאולפנה הסתובבו בין סניפי החניכות, נכנסו לראות את הקירות שהבנות צבעו, עודדו, הביאו דברי מתיקה ושוחחו עם המדריכות. אלא שחלק מהמורות החרדיות, שלא גדלו על בני עקיבא ועל ההווי הזה, לא הבינו את המשמעות. “לא היה להן ברור למה צריך להגיע לסניפים, מה התפקיד של המורה שם, ולמה זה חשוב כל כך לבנות” היא מספרת. "הפער הזה יצר תחושות לא נעימות. לא כעס או עימות, אלא מבוכה, אי נוחות ותחושה שכל צד מדבר שפה אחרת".
פערים עולים גם סביב תכנים תרבותיים, מוסיפה שירה. כשעלה רעיון להזמין מופע סטנדאפ של אנדרדוס (חבורה קומית דתית לאומית) לאירוע שכבה, הפער התחדד. “עבורי ועבור התלמידות, זה הומור מוכר וחלק מהשיח שלנו, אבל לחלק מהמורות זה היה זר ולחלק זה פשוט לא הרגיש מתאים. בסופו של דבר, ההופעה לא הוזמנה, לא מתוך ריב אלא מתוך חוסר התאמה", היא מספרת.
כמו דליה, גם שירה חווה פערים בהתנהלות הצוותית עם הקולגות החרדיות. "בקבוצות הווטסאפ השכביות והצוותיות קובעים יציאות צוות, מחליפים מידע חשוב, משתפים בדיחות ומברכים באירועים משמחים כמו חתונות ולידות. שם נבנית תחושת החיבור – ורוב המקבילות החרדיות לא חברות בקבוצות האלה", היא אומרת.
עם הזמן, שירה מצאה את עצמה משמשת מעין נציגה לא רשמית של המורות החרדיות –מתווכת, מעבירה בקשות, מסבירה הקשרים, ומגשרת בין עולמות. "כשהן רוצות לבקש משהו מהמורים האחרים או להעביר מסר, הרבה פעמים הן פונות אליי. הן יודעות שלי יש חיבור טוב יותר, כי אני בתוך השיח הזה. המצב הזה יוצר פער כפול: מצד אחד, אני מרגישה מחוברת יותר למורים האחרים בצוות הרחב מאשר לחלק מהמקבילות שלי; מצד שני, אני רואה כמה זה מפריע לחיבור שלהן לצוות בלי שאף אחד התכוון לזה".
שירה מבקשת להדגיש שאין כאן ביקורת אישית. “המורות החרדיות הן מסורות, מקצועיות ואכפתיות. אבל כשעולם התרבות, ההומור וערוצי התקשורת הם שונים – מישהו צריך כל הזמן להחזיק את החיבור, וזה נופל עליי לא פעם. לפעמים אני מורה, לפעמים מתורגמנית, ולפעמים קצת שתיהן יחד”.
"המורות החרדיות הן מסורות. אבל כשערוצי התקשורת הם שונים – מישהו צריך כל הזמן להחזיק את החיבור, וזה נופל עליי לא פעם. לפעמים אני מורה, לפעמים מתורגמנית"
"ידעתי שיש נושאים שלא אפתח מולה"
נועה, בת 19, סיימה ללמוד באולפנה דתית לאומית במרכז הארץ לפני שנה, אבל החוויה עם המחנכת החרדית שלה עדיין מלווה אותה. “היא הייתה מורה טובה”, היא אומרת, “אבל לא מחנכת לעולם שבו חיינו. הפער לא היה דרמטי או קולני, אלא שקט ומתמשך".
בשיעורי חינוך, היא מדגימה, דיברו על ערכים כלליים, אך לא על החיים עצמם. נושאים כמו קשרים בין בנים לבנות, גבולות, התלבטויות רגשיות – לא קיבלו מקום ממשי. “ידעתי שיש דברים שפשוט לא אפתח מולה”, היא אומרת ומוסיפה. "הפער התחדד סביב שאלות של עתיד – שירות לאומי, אפשרות לצבא, לימודים ומקצוע. אצלנו בבית ובחברה סביבי זה היה ברור – קודם שירות, קודם עשייה, קודם עצמאות, אבל בכיתה קיבלתי מסרים אחרים”.
גם ההדרכה בבני עקיבא, חלק מרכזי בזהותה, לא קיבלה לגיטימציה בכיתה מצד המחנכת. “זה היה עולם שלם בשבילי – מנהיגות, אחריות, השפעה”, מסבירה נועה. “אבל הרגשתי שזה לא נתפס כחלק לגיטימי מהחיים. לכן, עם הזמן נוצר ריחוק. השיחות המשמעותיות עברו לחברות ולמדריכות. בדיעבד, הבנתי שמחנכת חייבת להכיר את העולם של התלמידות שלה. לא חייבים להסכים על הכל, אבל חייבים לדבר את אותה שפה”, היא מסכמת.
"בני עקיבא היה עולם שלם בשבילי – מנהיגות, אחריות, השפעה. אבל הרגשתי מצד המחנכת החרדית שלי שזה לא נתפס כחלק לגיטימי מהחיים"
"כל תשובה הייתה מוקש"
רחל, מורה חרדית לשעבר בבית ספר דתי לאומי, מספרת שנכנסה להוראה מתוך רצון אמיתי ללמד ולהיות חלק מצוות חינוכי. “לא הגעתי עם אג’נדה”, היא נזכרת. "רציתי ללמד מקצוע ולעשות את העבודה שלי בשקט. אבל כבר בתחילת הדרך הבנתי שעצם הזהות שלי הפכה אותי, מבלי שביקשתי, לדמות שמפרשים ומצפים ממנה לעמדה".
הקושי לא היה רק במה שאמרה רחל, אלא במה שהתלמידות ביקשו לשמוע. בכל פעם שנכנסו לכיתה תכנים מהעולם הדתי־לאומי – הרצאות על שירות צבאי, מפגשים עם ארגונים המלווים מתגייסות דתיות כמו אלומה – התלמידות פנו אליה ושאלו אותה לדעתה. “בשבילן זה טבעי. מחנכת אמורה להיות כתובת", היא מציינת. "אבל כל תשובה הייתה מוקש. אם אביע תמיכה – תיתפס כמי שסוטה מעולמה. אם אסתייג – אתפס כמי שמתנגדת לדרך של התלמידות. גם שתיקה הייתה עמדה. לא היה לי מרחב לנשום".
הרגע ששבר את האיזון התרחש כשהזכירה, בהקשר תרבותי כללי, רב מוכר מהציבור החרדי שנפטר. התלמידות סיפרו זאת בבית, ורחל זומנה לשיחה. “נאמר לי שאני צריכה לעבור תהליך חינוכי ולהבין את רוח המוסד”, היא אומרת. "השיחה לא התנהלה בכעס, אך היא הייתה חד־משמעית. לבסוף, עזבה. “הבנתי שאני יכולה להיות מורה טובה – אבל לא מורה שלמה”, מסכמת רחל.
המתח שמתארת רחל אינו ייחודי לה. מחקר אקדמי שפורסם ב־Journal of Social Science Education תחת הכותרת “Ultra-Orthodox Female Student Teachers’ Motivation to Learn and Teach Global Education”, מאת יעל עזר, ענת זילברשטיין־לוי ומרים בן־פרץ, מצביע על דפוס דומה. לפי המחקר, מורות חרדיות רבות תופסות את תפקידן בראש ובראשונה כשליחות ערכית, ולא רק כעבודה מקצועית. תפיסה זו משפיעה על האופן שבו הן מתמודדות עם תכנים ושיחים הנתפסים כחיצוניים לעולם החרדי – כמו שאלות של זהות אישית, שירות, מגדר או אוטונומיה.
החוקרות מציינות כי המתח בין הרצון להיות מורה משמעותית לבין המחויבות לשמירה על גבולות תרבותיים מלווה את המורות לאורך הכשרתן, ומעמיק במיוחד כאשר הן פועלות במסגרות שאינן חרדיות מובהקות. במסגרות כאלה, שבהן מצופה מהמחנכת לשמש גם כתובת ערכית לעולמן של התלמידות, הפער עלול להוביל להימנעות משיח פתוח, לתחושת זרות מקצועית ולעיתים גם לעזיבה – גם כאשר המוטיבציה והמחויבות גבוהות.
התובנות הללו מעניקות הקשר רחב לסיפורה של רחל, ומסבירות מדוע החוויה שהיא מתארת אינה רק עניין אישי, אלא חלק ממפגש מורכב בין עולמות חינוכיים שונים.
"אם אביע תמיכה – אתפס כמי שסוטה מעולמה. אם אסתייג – אתפס כמי שמתנגדת לדרך של התלמידות. גם שתיקה הייתה עמדה. לא היה לי מרחב לנשום"
חינוך מתרחש גם כשלא מתכוונים
הקולות של שמואל, דליה, שירה, נועה ורחל אינם מציירים מאבק בין מורים טובים לפחות טובים, ולא ויכוח על כוונות. הם חושפים מציאות מורכבת שבה מחסור הפך לשגרה, ופתרונות זמניים מלווים את המערכת לאורך זמן.
בסופו של דבר, השאלה איננה אם מורה חרדי יכול ללמד בחינוך הממלכתי דתי, אלא כיצד נראית מערכת שנשענת על פתרונות זמניים לאורך זמן. כשהציונות הדתית מתקשה להצמיח מתוכה די אנשי חינוך, הפערים אינם נעלמים – הם פשוט נשארים נוכחים ביומיום.
והחינוך, כך מתברר, אינו מתקיים רק בשיעורים עצמם, אלא חל גם בשיחות הקטנות, בשתיקות, ובכל נקודת ממשק בין כיתה, בית וחדר מורים.
