בין עונש מוות לתורת חיים

בלימוד פרק "ארבע מיתות" במסכת סנהדרין, אותו יסיימו לומדי הדף היומי בשבת זו, הרגישו מן הסתם רבים מהלומדים אי נוחות מסוימת. התיאורים של בת כהן שבית הדין מוציאה להורג בשריפה, כיוון שנבעלה לאסור לה, לא היו קלים לעיכול. בנוסף אליה, יש תשעה איסורי עריות שדינם מוות בשריפה.
אכן, אין הכוונה בשריפה להעלות את הנדון על המוקד. אמנם היו מקרים שעשו כך: "מַעֲשֶׂה בְּבַת כֹּהֵן אַחַת שֶׁזִּנְּתָה, וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וּשְׂרָפוּהָ" [אבל זאת רק] "מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֵּית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי" (סנהדרין נב, ב). מצוות שריפת החוטא צריכה להיעשות בדרך אחרת: היו משקעין אותו בזבל עד ברכיו וכורכים סודר על צווארו, והעדים מושכים אותו משני צידיו עד שהוא פותח את פיו, וזורקים בדיל או עופרת מותכת לתוך פיו עד שנשרפים בני מעיו (שם, א, הל' סנהדרין טו, ג). פרק ארבע מיתות ממשיך בתיאורים של הנהרגים בסיף, בסקילה ובחנק, וברשימות הארוכות של החוטאים שיש להרוג במיתות הללו.
כל זה מתחיל מפרשת 'משפטים' שבה מופיעים בתורה לראשונה עונשי מוות: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת… וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת, וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ מוֹת יוּמָת… וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת… כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת". כל הכאת הורה שגרמה לחבורה, וכל קללה חד-פעמית של הורה, מהוות סיבה להמתת הבן או הבת. נציין שלפי דין זה כל אחי יוסף, אבות עם ישראל, שהיו שותפים למכירתו עלולים היו לקבל עונש מוות.

אף בתורה שבעל פה יש אמירות של חז"ל המחזקות את הצורך בעונש מוות, וכן יש עדויות רבות בספרות חכמים למקרים בהם בוצע עונש מוות בפועל, ובמקרים מסוימים תוך החמרה רבה המנוגדת לכללי ההלכה. כך מסופר על סקילת אדם שרכב על סוסו בשבת שאסורה מדרבנן בלבד (סנהדרין מו, א), ועל שמעון בן שטח שתלה 80 נשים באשקלון ביום אחד בעוון כישוף, למרות שלפי כללי ההלכה אין לדון שניים ביום אחד (מה, א).
אולם, המגמה הכללית של חכמי המשנה והתלמוד הייתה לצמצם ולהגביל את עונשי המוות כשהם מסתמכים על הפסוק "והצילו העדה" (סנהדרין סט, א). מגמה זו היא שנחקקה בתודעתנו, וכך אנו רגילים לנטרל את הקושי לקבל את דיני ההמתה בעזרת המשנה המהדהדת במוחנו ולפיה: "סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בְּשָׁבוּעַ (=שבע שנים) נִקְרֵאת חָבְלָנִית. ראב"ע אוֹמֵר: אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים: אִלּוּ הָיִינוּ בַסַּנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם" (מכות ז, א). ההדחקה הסופית של הנושא נובעת מכך ש"ארבעים שנה קודם חורבן הבית גלתה סנהדרין" מלשכת הגזית ביזמתה, ובכך בטלה האפשרות לדון דיני נפשות (סנהדרין מא, א).
כיצד יכלו חז"ל להימנע מביצוע עונשים שהתורה מחייבת? הם עשו זאת על ידי הקלות בסדרי הדין והחמרות בדרישה לוודאות בגזרי הדין, שהתבטאו בבדיקות וחקירות שהקשו על ההרשעה (ראו הלכות סנהדרין, פרקים ט-יב). כמו כן, גזר דין מוות יכול היה להינתן רק אחרי שהעדים וידאו כוונת זדון, התרו התראה ספציפית ומדויקת, והחוטא התיר עצמו למיתה ואמר "על מנת כן אני עושה", והעדים ראו באופן מוחשי ביותר את ביצוע המעשה.
כיצד ניתן להבין את עונשי המוות הרבים שבתורה, ומצד שני את ההקלות הרבות שבתורה שבעל פה? כיצד אירע שחכמים הקלו בשיטתיות נגד מגמת התורה להחמיר? נראה שבענישה החמורה התורה רוצה להציב בפני כל אדם מישראל תמרור אזהרה אדום ובוהק, שירתיע אנשים מלעבור על אותן עבירות חמורות, ובכך למנוע חטאים וחוטאים פוטנציאליים. עונש המוות מבטא באותן מצוות קונקרטיות גם את חשיבותם של עקרונות יסוד בתורה: אמונה, קדושה, מוסר, ושמירה על הסדר החברתי והדתי. בנוסף, עונש המוות מדגיש את האחריות האישית של הפרט לחברה ומשקף את העיקרון שכאשר אדם עובר על מצוות מסוימות, הוא לא רק פוגע בעצמו אלא גם בחברה כולה, ולכן יש לה רשות לדון אותו בחומרה.
אולם, מן הצד השני "אין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" (רמב"ם, הל' שבת ב, ג). התורה שבעל פה משלימה את התורה שבכתב. התורה שבכתב היא בבחינת דינא קשיא, והתורה שבעל פה היא דינא רפיא. הדין הקשה מציב את שורת הדין לפי העקרונות והערכים האידיאליים, ואילו הדין הרפוי מתווך אותם לעולם הריאלי ומרכך אותם. התורה שבכתב מגינה על האומה ומציבה את דגליה הרעיוניים, בעוד התורה שבעל פה מגינה על חיי האינדיבידואל ומתחשבת בקיום היחידים ובמצבם.
פער זה בין שתי התפיסות שמשלימות זו את זו ויוצרות תורת חיים, מתגלה בשיאו דווקא בנושא של עונש מוות, שבו מתחדדת ביותר הסתירה בין טובת היחיד לטובת הכלל. היחיד רוצה לחיות, ואילו האומה רוצה שימסור נפשו במלחמה; היחידים רוצים להשיב את החטופים שעננת מוות מרחפת מעל ראשם, ואילו החברה עוסקת בשיקולי עדיפות ביטחונית, בתועלת היחיד מול טובת המדינה, במעמדם של אינטרסים מיידיים לעומת אינטרסים עתידיים וכדומה.
לו היו לנו תורה שבכתב ותורה שבעל-פה המכריעות בעניינים אלה, זו שבכתב הייתה עשויה להעדיף שיקולים של טובת הכלל לטווח ארוך, אך זו שבעל פה הייתה משלימה אותה בדינים מרוככים ומוסיפה את ההתאמות הדרושות, כדי להציב פיקוח נפש והצלת חיים מיידית וכן שיקולים נוספים, מעל הנפת דגלי האזהרה של החששות הכלליים העתידיים. התורה שבעל פה היא שמכתיבה עבורנו הלכה למעשה.