מה אתם הייתם עושים?

סיפור ראשון: שנת 2007 ומשה חי ישראלי ז"ל, מורה לנהיגה, רוכב על קטנועו, כאשר לפתע הוא מתנגש במערבל בטון ומופל על הכביש. המכונית הראשונה שהגיעה צפתה במשה חי שהחל לדמם למוות ועקפה אותו באלגנטיות. כך עשו גם המכונית השנייה והשלישית. ממצלמות האבטחה רואים איך שטור של מכוניות פשוט מתעלם באלגנטיות ממשה חי ומשאיר אותו לדמם למוות. במדינה קמה זעקה גדולה: איך אף אחד לא העלה על דעתו להגיש עזרה?

סיפור שני: מיכאל בן זיקרי ז"ל, גבר בגיל העמידה רוחץ להנאתו באגם זיקים, כאשר לפתע הוא מבחין בילד מהפזורה הבדואית שמתחיל לטבוע. מיכאל לא חושב פעמיים, קופץ למים, שוחה לכיוון הילד ומציל אותו. לאחר מכן הוא מבחין בעוד ילד שטובע. שוב מיכאל מחליט לשחות אליו ומציל אותו. כך גם יעשה לדודתם של הילדים וכן לילדה קטנה שגם טבעה. בסך הכול הציל מיכאל בן זקרי ארבעה בני אדם לבדו. רק שבפעם האחרונה ששחה להציל את הילדה, נגמרו לו הכוחות והוא טבע. אף אחד לא ניגש להציל את מיכאל בן זיקרי בעצמו.

שני הסיפורים הללו, כך אני אומר בהרצאה שלי, מלמדים על שני הקצוות של ההתנהגות האנושית: מצד אחד התנהגות שפלה של אנשים קטנים שלא איכפת להם מרוכב קטנוע מדמם, ומצד שני התנהגות של גיבור מלאך שמסר את חייו בשביל להציל מישהו אחר.

החופש הגדול הוא קודם כל מראה שמעמידה אותנו בכל יום ויום במבחן מחודש: איך נתנהג למול הסיטואציות היומיומיות? האם נגלה את הגדלות שבנו, את האנושי והיפה – או שנגלה שאנחנו לא יותר מעוד אנשים קטנים?

תמיד בחופש הגדול אני נזכר בסיפור של הרב אבישי מזרחי: "לפני עשור הייתי רכז נוער ביישוב עטרת שבבנימין. הנערים המדהימים גילו מעיין קטן למרגלות היישוב (לפני עידן הסמארטפון), נביעה זוחלת עמוסת ירוקת ורפש אך עם פוטנציאל חבוי ומפכה. הם רצו מאוד לנקות את המעיין ולהכשיר אותו לרחצה אך ניסיונותיהם מלאי התום עלו בתוהו. עם זאת, היוזמה והיצירתיות לא פסקו. אחד הנערים הציע שנכניס למעיין הירקרק דגי ניקוי, כאלה שנדבקים לדפנות האקווריום הביתי ומלחכים בחדווה ירוקת, שאריות מזון עבשות ושאר מרעין בישין. רעיון מעניין, שווה בדיקה.

נסעתי לעיר הגדולה פתח תקווה לקנות להם דגי ניקוי. נכנסתי לחנות דגי נוי, סיפרתי למוכר על המעיין ועל פתרון הדגים. הוא הצביע על אחד האקווריומים בחנות ואמר לי "אתה צריך שלושה -ארבעה דגים כאלה". חייכתי. הדגים נראו לי קטנים, אפילו לא בגודל כף ידי הצנומה. חזרתי וסיפרתי לו שמדובר במעיין גדול, לא באקווריום ביתי, ארבעה דגיגונים לא יוכלו להשתלט על כמות הירוקת העצומה שיש במעיין. הוא צחק: "כן, הבנתי אותך טוב מאוד, תקשיב חמוד, הדגים האלה גדלים לפי גודל המיכל שבו הם נמצאים. באקווריום הם אכן יישארו קטנים, אך אם תכניס אותם למעיין אתה עוד תראה לאלו ממדים הם יכולים להגיע!".

המשפט הזה שלו מלווה אותי שנים ומהדהד בי כקריאה קדושה בשדה החינוך. ככל שנחשוף את הילדים-תלמידים שלנו למיכלים גדולים הם יהיו גדולים, אם נפגיש אותם עם תכנים גדולים, עם אנשים גדולים, הם פשוט יהיו גדולים ואם חלילה חלילה נצמצם את המיכלים שלהם, את האופק, את מרחבי המחייה הם עלולים להישאר קטנים".

***

והנה עוד סיפור מרגש לסוף שנת הלימודים שנכתב בפייסבוק של משרד החינוך:

אריאל עבר לכיתת אתגר באמצע כיתה י', כשהוא על סף נשירה מהמערכת. אחרי חיזור ממושך שכלל טלפונים וביקורי בית מהמורה דפנה הוא התחיל לשתף פעולה. היום הוא סיים כיתה י"ב בבית הספר השש שנתי למדעים ולאמנויות "אורט בן גוריון" עם תעודת בגרות מלאה ולקראת שירות משמעותי בצה"ל.

זה מה שהוא כתב למורה שלו:

"דפי, המורה שלי, האמא הראשונה והשנייה שלי, האישה שתפסה את המקום הכי חזק בליבי – רצתי להגיד לך מיליון תודות: תודה שמעולם לא וויתרת עליי, שכשכעסת עליי עדיין לא יכולת שלא לפנות אליי, כשאני בימים קשים הראשונה שרואה – זו את.

תודה על הרגישות שלך ועל התחשבות הענקית שלך, תודה שגרמת לי להרגיש רצוי בכיתה, תודה שגרמת לי לחשוב שהכיתה זה הבית, ונהניתי לבוא אך ורק בזכותך.

הגורל בחר בשבילך את התלמידים בפינצטה כי כולם אוהבים ומעריכים אותך אחד אחד גם אם הם לא תמיד מראים.

אוהב המון דפי, הכי בעולם. את תמיד תהיי בלב שלי ואני עצוב 'ברמות' מזה שלא תעירי אותי בבוקר, שאני לא הולך לראות אותך ביום יום שלי, שאם יהיה לי יום רע שרק את תוכלי לעזור את מי אני אשתף? ומה צבא עכשיו? אני רוצה לחזור לבית ספר ורק אתמול סיימתי…

אוהב באמת המון דפי, תודה".

(בלק תשפ"ג)