אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)הדור הצעיר שלנו המדהים, הגדול, המופלא הזה, לא מפסיק להפתיע אותנו מחדש. זה ממש אותו דור שלא הפסיקו להסביר לנו כמה שהוא שקוע בעצמו ובמסכים. כמה שעולמו רחב וגדול כגודל הסרטונים הקצרים של בטיקטוק.
אז הדור המתוק הזה, שנהרג בקרב, שמוסר את נפשו, שמשפריץ משמעות ונושם אידיאלים, הפיק גם את המכתב המיוחד הבא שכתבה תלמידה למנהלת שלה, ובו היא מבקשת ממנה רק לא לעמוד מנגד. מכתב ששווה הרבה יותר מכל תעודת בגרות שאי פעם הונפקה במשרד החינוך (את המכתב ראיתי לראשונה אצל אורי שכטר):
***** יקרה,
אשמח להעלות מולך כמה נקודות שבוערות בי בתקופה המורכבת בה אנו חיים כרגע.
אני רוצה לפתוח ולהגיד שאני קודם כל מודה לך ולשאר הצוות על החשיבה מחוץ לקופסה ובשעות לא שעות כדי לחשוב ולעשות מה שיעשה לנו טוב. אני רוצה להעלות עוד נקודה: אנחנו במלחמה. וזו פעם ראשונה שאנחנו חווים משהו כזה, גם הצוות וגם אנחנו…
לתחושתי, אנחנו מעט מתעלמות ממה שקורה לנו בארץ שלנו, בעם שלנו. אנחנו נכנסות לאיזושהי בועה שמוקפת בגדר של בית הספר ומשתבללות בתוך עצמנו. מנסות להיאחז בכוח בשגרה, למרות שאין שום שגרה כי אנחנו במלחמה. אני מרגישה שעם ישראל זקוק לנו, ואני לא רוצה שנתעלם מזה, זה צו השעה!
…אם אנחנו לא יכולות להחזיק נשק ולהילחם על המדינה שלנו בדרך הזו, בואו נילחם עליה איך שאנחנו כן יכולות. בואו נראה איפה אנחנו כן נחוצות ונוציא את הכוח שלנו החוצה. אני לא מזלזלת חלילה בבגרות. צריך לדאוג גם לעתיד שלנו, ואף אחד לא יעשה את זה בשבילי. אבל מה עם ההווה שלנו? המדינה שלי בוערת, ואני לומדת מתמטיקה ואנגלית?
אני חושבת שבתור מנהלת בית ספר יש לך כוח עצום! גם רוחנית מולנו וגם פיזית. כוח של 240 תלמידות איכותיות, זה כוח מטורף, בואו נשתמש בו!
משקים חקלאיים קורסים. אני יודעת שאי אפשר שנצא לדרום ביטחונית, אבל יש חקלאות בעוד מקומות, יש מלונות של מפונים בירושלים, בנווה אילן, בים המלח. בואו נשתמש בזה. ואפילו לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, רגבים כבר עושים את זה – לומדים שלוש שעות ביום, ובשאר היום מתנדבים. בואו נמצא באיזו דרך זה אפשרי, אבל בואו נעשה עם עצמנו משהו.
בעוד כמה שנים, כשישאלו אותנו מה עשינו במלחמה, אני לא רוצה לענות "ישבתי בכיתה ולמדתי מתמטיקה לבגרות". אני רוצה להגיד שעשיתי מה שאני יכולה למען עם ישראל וארץ ישראל, ואפילו הצלחתי תוך כדי גם ללמוד לבגרות… אני רוצה שנשתמש בכוח המטורף הזה, שניצור שגרה של עשייה, של תרומה.
"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" (במדבר לב, ו) אני מאמינה שהתורה היא תורת חיים, והיא קוראת לנו לא לעמוד מנגד. רק שלא נעמוד מנגד.
***
סיימתי את המכתב הזה ולא יכולתי שלא לחשוב על הנפילים של דור תש"ח. על מייבשי הביצות והחלוצים שמסרו הכל, את כל נפשם וממונם, והלכו אחרי חלומותיהם הגדולים ביותר בדרך ליישוב הארץ. והנה מגיעים החבר'ה הצעירים, אלו שאנחנו – אנשי החינוך ה'מבינים', ה'מומחים' הגדולים – חשבנו שרק 'פורטנייט' ו'וולט' יש להם בראש. אלו שאוכלים סושי ולא מפסיקים לגהץ את הכרטיס אשראי של אבא שלהם, ופתאום משום מקום אנחנו קולטים שצמחה לנו כאן חבורת אריות ולביאות עם עמוד שדרה שבנוי מפלדת אל-חלד.
תגידו 'בזכות מערכת החינוך', תגידו 'למרות מערכת החינוך'. יודעים מה? זה כבר לא משנה. מה שחשוב הוא שמעולם הרוח הישראלית שנשבה אל דגל העתיד לא נראתה והרגישה אופטימית טובה ובטוחה יותר.
ובעם שבו אלמנתו של הרב נערן אשחר, צוף, מבקשת מעם ישראל לומר פרקי תהילים להצלחת הניתוחים של השתלות האיברים שנתרמו מגופו של אהוב ליבה בעודה מתבוססת בצערה, אנחנו יודעים ובטוחים שכמו שכתבו כבר לפניי – אנחנו ננצח!
