הרב ששכח לספור ספירת העומר

 

אפשר שיהיו אנשים בקהילה שגילוי העובדה שהרב שכח לספור ספירת העומר, יביא אותם לזלזל ברב ובדברים שהוא אומר ולהתקשות לשמוע תורה מפיהו

כל ילד מכיר את הכלל המפורסם בהלכות ספירת העומר, לפיו מי ששכח לספור באחד הימים, ממשיך מכאן והלאה לספור בלא ברכה. בתור ילדים היינו מנהלים תחרות עיקשת מי יצליח להגיע עד לשבועות מבלי "להיפסל". יסוד העניין הוא במחלוקת – האם ספירת העומר בכל אחד מן הימים היא מצווה בפני עצמה, או שמא מדובר במצווה אחת הנמשכת 49 ימים? לדעת האומרים שכל יום הוא מצווה בפני עצמה, ברור ששכחה של יום אחד לא משפיעה על הספירה בשאר הימים, אך לדעת הסוברים שמדובר במצווה מתמשכת, שכחה של יום אחד פוגמת בשלמות וברציפות של הספירה. הלכה למעשה פשט המנהג כי מתוך החשש לדעת הפוסקים המחשיבים את כל ספירת העומר למצווה אחת, וכדי להימנע מספק ברכה לבטלה, מי ששכח לספור באחד הימים ממשיך לספור מכאן ואילך ללא ברכה.

בבתי כנסת רבים נהוג כי את ספירת העומר אומר בכל ערב רב הקהילה. נראה לי שאין מדובר בכיבוד גרידא, אלא שהדבר קשור לאותו ספק ברכה לבטלה ולדעה לפיה מי שפספס יום אחד אינו ממשיך לברך על ספירת העומר. ייתכן שכדי לא להביך את שליח הציבור בשאלה "האם אתה עדיין סופר בברכה?", נהגו בקהילות רבות לתת את התפקיד הזה לרב הקהילה שמן הסתם, מקפיד להתפלל ערבית ולומר ספירת העומר בכל ערב וחזקה אליו שלא שכח אף יום בכל שבעת השבועות. אך מה יעשה רב קהילה שבכל זאת איתרע מזלו ושכח לספור באחד הימים?

שאלה זו עלתה על שולחנו הרב ווזנר, מחשובי הפוסקים החרדים בדור האחרון, שהשיב עליה תשובה מפתיעה – "במקום הדחק כזה אפשר לסמוך על דעת הראשונים דכל יום מצוה בפני עצמה ויספור בשאר ימים בברכה" (שו"ת שבט הלוי חלק ג סימן צו). במילים פשוטות, הרב ווזנר מורה לרב להמשיך ולספור בברכה למרות ששכח לספור ספירת העומר באחד הימים, בניגוד לפסיקת השולחן ערוך ובניגוד למנהג המקובל, המוכר לכל ילד מיום שהתחיל לספור ספירת העומר. הנימוק של הרב ווזנר מפתיע לא פחות, הוא מזכיר כמובן שיש מהראשונים שסברו מלכתחילה שכך יש לנהוג ושגם השוכחים ימשיכו לספור בברכה ומורה לסמוך על דעתם משום "כבוד התורה וכבוד הציבור".

למדתי את התשובה הזו כמה פעמים וניסיתי להבין מה ניתן ללמוד ממנה על תפקידם של רבנים ועל האופן שהציבור רואה אותם. נראה לי שהרב ווזנר חושש כי אם יוודע לציבור כי הרב שכח לספור ספירת העומר באחד הימים, עלול כבוד התורה להיפגע, משום שהציבור עלול לראות בכך מעין "רשות" או "הסכמה" לזלזול בהקפדה ודקדוק בהלכה. אם רב הקהילה אינו עומד בדרישות ההלכתיות הבסיסיות, מה יגידו אזובי הקיר? זאת ועוד, אפשר שיהיו אנשים בקהילה שגילוי העובדה שהרב שכח לספור ספירת העומר, יביא אותם לזלזל ברב ובדברים שהוא אומר ולהתקשות לשמוע תורה מפיהו. אני יכול לדמיין את האיש שיאמר לעצמו – אם הרב שכח ספירת העומר, הוא מן הסתם שכח באותו ערב גם תפילת ערבית, מה שאומר שגם לא אמר קריאת שמע ורב שאינו מקיים מצוות יומיומיות פשוטות שכאלו, אינו ראוי להורות לציבור את הדרך אשר ילכו בה.

ביני לביני תהיתי האם אפשר להתבונן במצב הזה גם באופן אחר – שמא יש בקהל גם מי שעשוי לפרש את המצב באופן הפוך לחלוטין. מי שישמח לגלות שגם רבנים טועים או שוכחים לפעמים, שתקלות קורות לכולם ואף על פי כן אין להרפות ידיים או לפרוק עול. האם ייתכן שישנם כאלו שהגילוי המפתיע שהרב שכח לספור ספירת העומר באחד הימים, יקרב אותם דווקא אל הרב ואל תורתו משום שהוא ייחשב בעיניהם לקרוב יותר לעולמם ולחייהם, ושדווקא הדמות של רב שאינו נכשל או שוכח לעולם נתפסת בעיניהם כרחוקה ומנוכרת?

יש לדיון הזה צדדים לכאן ולכאן וקשה להכריע בו נחרצות. אך ברמה האתית, יש בו משהו מעט צורם ומפריע. לכל שואל אחר באותו מצב, היה אותו רב עצמו משיב שיש לספור מכאן והלאה בלא ברכה. יש בעיני טעם לפגם בכך שרב אינו מחיל על עצמו את הכללים על פיהם הוא מורה לבני קהילתו. ואף שיש הצדקה טובה לדבר, הסטנדרט הכפול הזה הוא מדרון חלקלק ומסוכן.

אני מניח שאמשיך להרהר בשאלה הזו. כמה טוב שאצלנו בקיבוץ לא נהגו לכבד את הרב באמירת ספירת העומר…

(פסח תשפ"ב)