למרות הכל, החלטנו ללכת לריקוד דגלים

למרות הדיבורים נגד הריקוד דגלים, ההפיכה שלו למעשה קיצוני, הפחד שהנוער שיש לי בבית יבין דברים לא נכון, יישרט מהאלימות שתהיה, ייבהל ממנה, אולי ימשך אליה? החלטנו להצטרף

בליל שבועות, אחרי לימוד של כל הלילה בכל מיני שעורים, היינו צועדים לכותל. מתוך החושך הירושלמי היו פנסי הרחוב מאירים את פתחי הבניינים היפים ונקישות הנעליים על הכבישים השקטים החזירו הד. ככל שיצאנו מהשכונה לכיוון מרכז העיר היו יותר ויותר אנשים ברחובות, הולכים ומצטרפים כמו נהר שהולך ומתעצם. ככל שנהר האנשים גדל גם איילת השחר הלכה ופקחה את עיניה ולאט לאט האיר המזרח. כמו סרט שהבמאי בו מעיר את היום ומוסיף אנשים לסיפור. בבוקר, כשהאור כבר האיר לגמרי היו בכותל אלפי אנשים שהשמש נגעה בהם מחדש. הדרך חזור הביתה כבר היתה קשה יותר, חם, עליות, ועייפות עצומה שנופלת פתאום. אבל עייפות שיש בה תחושה של שכר. שעמלת על התורה, שעמלת על ירושלים, שהתגלה לך החיבור בין התורה, ישראל וירושלים.

במשפחה שלי מספרים שהמנהג הזה, של ירושלמים לעלות לכותל בליל שבועות, התחיל ב 67', בשנה ההיא שחרור הכותל היה אך לפני שבוע והכותל נפתח לקהל בית ישראל שבחג השבועות נהר אליו לראשונה. פעם ראשונה שעם ישראל יכל לעלות לרגל באחד משלושת הרגלים. סבא שלי, מספר הסיפור המשפחתי, היה עיוור וחלוש אבל למקום אשר בחר ה' הוא היה חייב להגיע, אז הוא נסמך על בניו ורץ, ממש רץ בסמטאות. כל גופו אמר: ותחזינה עיננו בשובך לציון, גם אם העיניים שלו לא רואות, הרגליים, האף והגוף כולו ראו הכל, ראו את הדוחק, את הריחות של השוק הערבי, הרגליים הרגישו את האבנים החלקלקות, את הקרירות והצל הגדול בשערי העיר העתיקה שנפרצו.

כבר הרבה שנים שאני לא גרה בירושלים ולא ערה כל הלילה בשבועות ולא עושה את המסע הזה בסוף הלילה. אבל השנה כן הרגשתי את החיבור המיוחד הזה בין צלעות המשולש הקדוש: התורה ישראל וירושלים. השנה, דווקא בגלל כל הדיבורים נגד הריקוד דגלים, ההפיכה שלו למעשה קיצוני, הפחד שהוא יסלים ויהפוך לארוע רב נפגעים, הפחד שהנוער שיש לי בבית יבין דברים לא נכון, יישרט מהאלימות שתהיה, ייבהל ממנה, אולי ימשך אליה? למרות כל זה, ואולי בגלל כל זה, החלטנו להצטרף לריקודגלים. הבטחנו לעצמנו כמובן להיות עירניים, לשים לב אם דברים מסתבכים, לדעת מתי להסתובב וללכת אם יהיה צריך. מה אני אגיד לכם, כנראה שלא היינו היחידים שהרגישו שהשנה צריך להרים את הראש מחדש, שמישהו משחק לנו במוח וממציא מילים כמו 'סימטריה' וכולנו נבהלים ומתמלאים אפולוגטיקה על משהו לא קיים. השנה היו כל כך הרבה אנשים נשים וטף וכל כך מאורגן ומסודר ומנוטר וחסום שהיו רגעים שמרוב דוחס כבר חשבנו על מירון ועל זוועות שכאלה והתחלנו לחשב איך הולכים אחורה אם צריך, לא מרוב הסלמה לאומית אלא מרוב עמישראל קדושים שהשנה יותר מתמיד, רצו להגיע. זה לא שלא היו פינות של נוער עצבני ומעצבן ששר שירי נאצה (צעקתי עליהם כאילו הם הילדים שלי) ודפק על דלתות הברזל בשער שכם, זה לא שלא היה אירוע אלים של אנשים שלא יודעים להבדיל בין עיקר לטפל, מתי לסגור את הפה, וגם ככה בחיים שלהם, גם לא ביום ירושלים, מסתובבים ומחפשים אלימות. ומי שמחפש, תאמינו לי, מוצא. אבל זה היה שולי באחוזים, וזה היה מתבקש, ואין מה להיבהל מזה, וזה לא צובע שום דבר באירוע הנהדר ההוא.

בבית, לפני שיצאנו, הסברנו לילדים את ההבדל בין 'הפגנה' ל'מפגן', הפגנה היא נגד, מפגן הוא בעד, ולמרות מה שמנסים לצייר את הריקודגלים כהפגנה, הוא מפגן. זה קצת מבלבל אבל צריך להתעקש על זה. יום ירושלים הוא בכלל לא 'לעומת' ולא 'מול', הוא כדי להזכיר לנו טוב טוב את הקשר שלנו לירושלים, קשר שאם לא נזכיר אותו, ילך וידעך. בירושלים נבנה בית הבחירה, לא רק כ'מקום אשר בחר ה", אלא מקום שאנחנו צריכים לבחור בו. ובחירה טובה, כמו בחירה טובה, לא נעשית פעם אחת וכוחה עומד לה לעד לא משנה מה תעשה, אלא הבחירה בירושלים צריכה להיעשות מחדש, אחרת היא תתמסמס. והיא יכולה להתמסמס, אנחנו יכולים כבר להריח איך יראו חיינו הישראלים בלי בחירה מחודשת בירושלים. זה לא שלא נחיה, נחיה, אבל בלי הלב.

(בהעלותך תשפ"ב)