גדלתי בבית חרדי וגיליתי את יום העצמאות באיחור

יש יתרון לכך שגיליתי את יום העצמאות מאוחר- כמו בעלי תשובה שמגלים את אוצרות התורה בגיל בר- דעת, וזה מחיה אותם ומפתיע ומאיר עיניים

את המילים של "התקווה" הכרתי מאוחר מאד. לא ידעתי שלובשים ביום הזה חולצה לבנה, בעולם שגדלתי בו לבשו כל יום חולצה לבנה. לפחות הגברים. לא ידעתי שהולכים לבית כנסת וכשחוזרים אומרים "חג שמח" במנגינה של חג. ידעתי שיש כמה מנהגים ליום- על האש, וחידון התנ"ך. אצל הדודים שהיינו הולכים אליהם נהגו במנהגים האלה באדיקות משמחת, למרות שלעל האש קראו שם ברביקיו, ואני לא בטוחה לפי איזו שיטה בפוסקים זה נחשב, אבל זה נחשב. תאמינו לי, כל משפחה חרדית צריכה דודים עם טלויזיה, כל דודים עם טלויזיה צריכים משפחה חרדית. זה טוב לויכוחים ביום העצמאות. יש יתרון לכך שגיליתי את יום העצמאות מאוחר- כמו בעלי תשובה שמגלים את אוצרות התורה בגיל בר- דעת, וזה מגניב אותם ומחיה אותם ומפתיע ומאיר עיניים, מה שלא תמיד קורה למי שגדל 'בפנים' ושתה את הדברים מגיל צעיר, הוא רגיל בהם גם במובן החיובי- זו הגרסתא דינקותא שצרובה לו בדם, ככה הוא מזהה את עצמו, כאדם, כיהודי, אבל גם במובן שלילי- ההרגל מטשטש את כמה שזה יקר, והופך דברים יקרים ל'מצוות אנשים מלומדה'. מי שגדל על שפת באר לא מספיק בכלל להיות צמא, וצמא הוא מנוע אדיר.

וכך קרה שבגלל שאת המילים של 'התקווה' הבנתי מאוחר יכלתי לשים לב למשמעות שבפנים. 'התקווה' בנויה כתנאי: הנה שיעור דקדוק קטן על איך אפשר לכתוב תנאי בלי המילים המפורשות אם ואז, תסתכלו רגע על המבנה של השיר:

"כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה, ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה

(אז)

עוד לא אבדה תקוותנו.. להיות עם חפשי בארצנו.."

התקווה להיות עם חופשי בארצנו היא לא סתם רגש עצמאי שיש לך או אין לך במקרה, היא תלויה במשהו שתעשה. במה? תמשיך להחזיק את הנפש שלך מתגעגעת, הומיה, ואת העין שלך פקוחה ומצפה לכיוון מסוים, לפאתי מזרח, שם שוכנת ציון שהיא הגרעין של האפשרות להיות עם חופשי בארצנו. יש לנו נוסחה איך לשמר את התקווה: כל עוד נעשה א', ב', ג'. זה תלוי הרבה בנו אם התקווה תאבד או לא. אם נעצום את עין התמיד הפקוחה הזאת, אם נסובב את הראש לכיוון אחר ונסתכל לכיוון אחר, לא למזרח, התקווה תתמסמס, כבר לא יהיה לה במה להיאחז, היא תלויה על חוט דק, היא מטלטלת כמו חבל סנפלינג בתהומות ורוחות, אבל כמו חוט סנפלינג, החוט הזה קשור לעיגון חזק- לציון. כל עוד לשם יהיה קשור, טלטלות התהום לא יאבידו את התקווה. אולי אם הייתי מכירה את התקווה מגיל שנתיים לא הייתי שמה לב לזה, אולי אם הייתי מעמיקה להתבונן בה אז כן, אולי בשעור ספרות המורה היתה מלמדת, אולי בשעור הכנה לחג הרב היה מסביר. אבל בכל מקרה, מאז שהבנתי את זה לפני כמה שנים אני מסמנת לי כמטרה לדאוג שהנפש תהיה הומיה. הנפש שלי, של הילדים שלי, נפש הבית. מה זה בדיוק אומר פרקטית? מה זה בכלל נפש יהודי? אולי החלקים היהודיים שבתוך הנפש האוניברסלית, אולי לחזק את הזהות של החלקים האלה- לסוע לראות את סבא אופה מצות בערב פסח אחר הצהריים, לסוע למאה שערים לשוק ארבעת המינים, לעלות לכותל לברכת כהנים, ללכת למופעי תרבות עם תכנים יהודיים, להתווכח על הדעות והעמדות שלך ויכוח משמעותי ומכבד, לשאול את עצמך על עקרונות וקונפליקטים, כל אחד מה שהוא מרגיש שמשאיר את נפש היהודי שלו הומיה, ואת העין שלו פקוחה- לציון.

כשהיינו בגלות היה קל להסתכל לכיוון הנכון. ציון במקום ברור מאד על המפה. אבל כשאתה נמצא בתוכה עומד באמצע ירושלים בתחנה מרכזית- לאיזה כיוון אתה צריך להסתכל? כל מקום שתסתכל אליו ימינה – שמאלה הוא בעצם ציון? אולי לא? ניפגש בברביקיו השנה עם הדודים ונתווכח על זה, אולי זה, בעצמו, להתווכח על זה ולא רק לדבר על טיסות לחו"ל (גם כמובן), זה בעצמו נפש יהודי גועשת, חיה והומיה.

(אמור תשפ"ב)