הסוד החינוכי של ספירת העומר

רוצים להסביר לילדים שלכם למה הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה? לכו על ספירת העומר

תגידו, כמה הורים אתם מכירים ששואלים את הילדים המתבגרים שלהם: "ספרתם כבר ספירת העומר?". אני מכיר הורים ששואלים את הילדים שלהם אם הם סיימו ללמוד למבחן במתמטיקה, באנגלית או במחשבים. אני מכיר הורים ששואלים את הילדים שלהם אם הם מרגישים שהם מספיק מוכנים לבגרות או למתכונת בגמרא, אבל כמה הורים אתם מכירים שבכלל מדברים עם הילדים המתבגרים שלהם על ספירת העומר?

כאילו, זה עניין חשוב ויפה. אבל כמה זה בעצם בוער בעצמות? לא מאוד… כי מה זה בכלל כל העניין הזה של ספירת העומר בימינו? מי באמת צריך את זה? חסרים היום יומנים ואמצעים טכנולוגיים בשביל להזכיר לנו מתי חל חג השבועות? מי צריך את כל הכאב ראש הזה של הספירה שמתחילה החל מהקרבת מנחת העומר? מי צריך את כל המתח הזה שמלווה כל יום ויום אם זכרנו או שכחנו לספור?

אנחנו הרי חיים היום בעידן שמקדש קודם כל את מבחן התוצאה, את השורה התחתונה. כמו שאמר לי חבר שלי, מחנך כיתה יב' שביקש להזכיר לילד שלו את ספירת העומר, ואז הילד שלו, נער שלומד בחמישית אמר לו: "אבא, עזוב אותך. במקום לספור כל יום בנפרד שמתי לי ביומן את התאריך של חג השבועות. כשיגיע הרגע אני כבר אזכיר לך. מה אני צריך עכשיו לספור לי יום אחרי יום?".

ואז, חבר שלי סיפר לי שהוא אמר לו שלא מעניינת אותו רק התוצאה, אלא גם הדרך. איך הילד שלו מגיע לתוצאה. הוא הסביר לו שהוא לא רוצה כאן בישול מהיר של מיקרו, אלא בישול איטי של יום אחרי יום של ספירת העומר. לאט לאט. כמו תבשיל של צ'ולנט שספוג בלילה על בישול עמוק את כל הטעמים.

ונזכרתי ששמעתי על מורה אחד שסגר את הדלת של הכיתה שהיה אמור להשגיח עליה והתחיל לירות את התשובות לבגרות לתלמידים שלו. העיקר שיעברו. ועם איזה מסר התלמידים שלו יוצאים מהבגרות הזו? מה הם לוקחים איתם לחיים האמיתיים אחר כך? את מי זה מעניין טוהר הדרך. עם טוהר הדרך אי אפשר לקנות לחם במכולת. עם בגרות טובה זה כבר משהו אחר…

כי בואו, עובדה שזה לא באמת משנה לאף אוניברסיטה כמה למדת ומה עשית בדרך שלך, והאם נכשלת במבחן הקבלה בגלל שבמקום ללמוד ולעבור על החומר פתחת בית תמחוי. דברו איתנו בשורה התחתונה. בציון הסופי. במספרים. כמה קיבלת בפסיכומטרי?

כולנו יודעים שאף אחד באוניברסיטה לא ישאל אתכם איך הייתה חווית הלמידה שלך? מה עשית בשביל ללמוד וכמה הקרבת? זה לא מעניין. מה כן מעניין? הצלחת – או לא. האוטו עבר טסט – או לא. זה הכול. מבחן התוצאה.

ופתאום מגיע כל העניין המוזר הזה של ספירת העומר ובעצם מלמד אותנו שיום אחרי יום, לדרך יש חשיבות. לעמל. לכוונה. למחשבה.

כן, אנחנו יודעים שאפשר פשוט ללכת על הקיצור דרך, ולהיפגש בשבועות. במבחן התוצאה לא שיקרנו: זכרנו והגענו לתאריך בדיוק כמו מי שספר את העומר בכל יום. אבל, פספסנו בענק את הדרך.

בדיוק כמו חבר שלי שעשה את המסלול של 'שביל ישראל' ביחד עם הבן המתבגר שלו והיה איתו בשטח למשך כמה ימים. הם אכלו יחד. בילו, צחקו, בכו, חלמו, רצו, התלכלכו, שתו קפה שחור ביחד וצברו שעות יקרות של אינטימיות וזמן איכות יקר בין אבא לילד שלו.

הם גם היו יכולים במקום הכמה ימים האלו לגמוע את המרחק הזה בשעה וחצי בעזרת מכונית.

גם אז הם היו מגיעים ליעד… אבל הם היו מן הסתם מפסידים את כל החוויה המטורפת שקרתה להם בהליכה האיטית הזו. בבישול העמוק הזה.

רוצים להסביר לילדים שלכם למה הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה? לכו על ספירת העומר. תהפכו את זה לעסק. יום אחרי יום אחרי יום. בבישול איטי. בלי לקצר. בלי לדרוך על אף אחד. בלי לרמוס. בלי לפגוע. בלי להעלים עין. הדרך ארוכה ומפותלת. אבל היא המטרה עצמה. תזכירו להם יום אחרי יום, ואז, בסוף, אחרי שתסיימו לספור את הימים הם ייצאו מכל החוויה הזו של ספירת העומר עם מסר ברור ונוקב: גם אם הדרך מובילה למטרה – אסור לנו לשכוח שהדרך היא היא המטרה ובדיוק בגלל זה אסור לנו לזייף או לפספס ימים.

הסוד החינוכי של ספירת העומר מראה לנו שלפעמים ספירה יכולה להיות ממש עסק רציני.

לפעמים היא גם יכולה להפוך לנו את החיים.

(אמור תשפ"ב)