תראו לילדים שלכם שנכשלתם

אף ילד לא חושב שההורים שלו מלאכים. ובכל זאת, כחלק מהעובדה שכולנו אנושיים, אפשר ורצוי להראות לילדים שגם אנחנו חווים כישלונות

ביום חמישי חבר שלי סיים קשר של חצי שנה שהוא חשב שיוביל לחתונה. הוא אמר לי שהוא מרגיש מפורק. סמרטוט. כבוי. שבא לו למות. שאין לו סיבה לקום בבוקר ובטח שאין לו סיבה לעמוד מול הכיתה; הם צריכים מורה. לא שבר כלי. מנהיג, ולא זומבי שטובע בעצב של עצמו.

אבל, אז הוא חשב שבעצם הוא רוצה ללמד אותם את אחד מהשיעורים החשובים של החיים. למעשה את השיעור החשוב ביותר שהוא יוכל אי פעם להעביר להם: זה לא משנה כמה פעמים אתה נופל ומרגיש שהחיים הטיחו אותך כמו זבוב שנמחץ על שמשת חלון. מה שמשנה זו היכולת שלך לאסוף את עצמך ולקום. להתאושש. להביט לכישלון בלבן של העיניים ולהחליט שאתה בוחר בחיים. בתקווה. באמונה. למרות שבא לך למות. למרות שאתה מוצף בתהום לאן שלא תסתכל.

"אז מחר אני אלך לכיתה ולא נפתח ספרים אלא נדבר על החיים ועל הכישלונות ועל היכולות האנושית המופלאה להתאושש מהכישלונות האלו ולאחוז בתקווה בציפורניים כמו אדם שאוחז בענף כי הוא לא רוצה להיסחף למים שיטביעו אותו", הוא אמר לי. "מחר אני אלמד את הכיתה שלי למה צריך לבחור בחיים ובתקווה. למה אנחנו צריכים את האופטימיות כמו שאנחנו זקוקים לחמצן ומים".

והפעם, גם הילד להורים גרושים שתמיד חולם בשיעור שלו הקשיב. וגם הילד שמתמודד מול בעיות המשקל הקשיב, וגם הילד שעבר חרם הקשיב…

כולם הקשיבו לשיעור של החבר שלי. את השיעור הזה הם לא שכחו אחרי יומיים וחצי אלא חרטו אותו בתוך הלב שלהם.

אז חבר יקר, תודה שנתת לי רשות לפרסם את השיחה איתך. התלמידים שלך זכו במחנך מדהים. אני מעריך אותך ויודע כמה שלפעמים הכניסה לכיתה יכולה להיות דבר קשה ובלתי אפשרי ובכל זאת אנחנו צריכים להיכנס בכדי ללמד את התלמידים שלנו את השיעור הכי חשוב שהם אי פעם יוכלו לקבל:

כמו שאנחנו חייבים לנשום ככה לפעמים אנחנו פשוט חייבים להאמין שבסוף החושך הגדול תגיע הזריחה והיא תהיה יפייפיה ומכשפת מתמיד.

***

ואם כבר דיברנו על קשיים ומורכבויות… דיברתי השבת עם הרב ביגון, ראש מוסדות 'מכון מאיר'. כששמע שהייתי בעברי מדריך חינוכי, אמר לי: "גם אני הייתי מדריך בישיבה לצעירים אצל הרב צבי יהודה זצ"ל. היה מאתגר להעיר את החבר'ה בבוקר (בין החבר'ה האלו יש מגוון רבנים מובילים וידועי שם בציונות הדתית…). פעם אחת ניגשתי לרב צבי יהודה ואמרתי לו שזה קשה כל העניין הזה. הרב צבי יהודה הסתכל עליי ושאל אותי:

'מה אתה מתכוון לעשות בהמשך?'

אמרתי לו: 'אני רוצה להיות סופר סת"ם. בלי כל הבלגנים של מדריך חינוכי שצריך להעיר בבוקר'.

אמר לי הרב צבי יהודה: סופר סתם, כותב על הקלף. מדריך שעוסק בחינוך כותב על הלב'".

***

היה לי חבר שאבא שלו היה אדם מאוד מבוסס, בעל אמצעים שיש לו עסקים חובקי עולם.

הוא סיפר לי שתמיד כשאבא שלו היה חוזר מהטיסות שלו לחו"ל (בדרך כלל זה היה לצרפת) הוא היה לוקח אותו לבית קפה או לאיזו פינה קסומה בטבע והם היו מדברים.

"ובטח הוא היה מספר לך על ההצלחות שלו?", אמרתי כבדרך אגב בהתחשב בעובדה שלפחות חיצונית אבא שלו נראה אדם מצליח למדי לפי כל קריטריון שלא תבחרו.

"דווקא לא", ענה לי: "הוא היה מדבר איתי לא פחות על הכישלונות שלו. כמובן, לא על דברים שאני בתור ילד לא אמור לדעת מהם, אלא על עסקים ודברים בחיים שלו שהוא נכשל בהם. דיברנו על זה וחשבנו ביחד מה היה ניתן לעשות באופן שונה".

הפסקתי לספור כמה פעמים שמעתי את המשפט מהורים: "אני חייב לשדר חוזקה בשביל הילדים שלי". וזה משפט נכון ואמיתי. אולם, לפעמים ובאופן מבוקר – מותר לילדים שלנו להיחשף גם לכישלונות שלנו. שוב, כמובן בהתאם לגיל ולרמה ולמה שיתאים להם. כישלונות שעובדו היטב וגרמו לנו לצמוח.

אף ילד לא חושב שההורים שלו מלאכים. ובכל זאת, כחלק מהעובדה שכולנו אנושיים, אפשר ורצוי להראות לילדים שגם אנחנו חווים כישלונות ואפילו יוצאים מהם חזקים יותר.

כמו אותו אבא שסיפר לי שהוא התחתן בגיל ארבעים והוא סיפר לילדים שלו כמה מהמורות הוא עבר וכישלונות עד שהכיר את אמא שלהם ואיך שאחרי כל קשר שהסתיים הוא חשב שהוא כבר לעולם לא יתחתן והנה, למרות הכול לא רק שהוא כאן עומד על שתי הרגליים אלא שהוא גם דאג להמשכיות הקסומה שעכשיו מביטה בו.

"שבע יפול צדיק וקם", אומר הרבי מקוצק: לא למרות שהצדיק נפל הוא קם, אלא בגלל שהוא נפל הוא קם. עכשיו לכו ותסבירו את המשפט הזה לילדים שלכם.

(וישב תשפ"ג)