כוח המלל

אבות ב', ד' 

"הוּא הָיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ… הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר,

וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר

לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִּפָּנֶה".

כל מה שנאמר, נחשף ומתגלה בסוף: סּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע, אומר לנו הלל. מילים ואמירות, שאנו זורקים לחלל האוויר בסתר או בגלוי, בשעת שמחה, קלות ראש, שעמום, לחץ או חלילה שֶפֶל וכעס, כולן שרירות וקיימות. לכל דיבור – נוכחוּת וחותמת, גם להצהרה אומללה ושערורייתית כמו – "לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה": (רק) כשיהיה לי זמן, אתפנה לחקור, להתקרב ולממש את יסודות אמונתי.

"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע…" (קהלת י"ב, י"ג), כך קבע קהלת, שנים קודם לכן. אך הלל מדגיש במשנתנו: גם "דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ" – סופו להישמע.

מהו דבר זה, שלא ניתן לשמוע, ומדוע אין הוא נשמע?

להבנתי מדובר במסרים אותם אנו מעבירים לזולתנו כאשר אין הם הוא פנויים להכיל או להפנים אותם ואינם מסוגלים לעשות בהם שימוש ראוי וחיובי או שכלול מחשבתי והתנהגותי. יהיו אלה דברי ביקורת, אכזבה, שיקוף מכאיב, זלזול, דיבור מוסווה או פגיעה מכוונת וישירה. כל הנ"ל – פגיונות מורעלים, שאינם ניתנים לשמיעה על ידי הנמען ואולם הארס שבהם, נשמע גם נשמע.

לפני מספר שנים, ברגע של תסכול ואכזבה, הטחתי בילדיי אמירה אומללה. חרף בקשות סליחה חוזרות והבעת חרטה עמוקה, ולצד ההבנה שגילו כלפי בהמשך, מילותיי נחרטו בליבם ופצעו.

חיים ומוות ביד הלשון. בדיבור, נברא העולם ובדומה וגם להבדיל – גם מילותינו שלנו (טובות ופחות טובות) נשמעות, מתועדות, מחלחלות ומחוללות מציאות.

ומוסיף הלל: דיבור משמעו זכות ומחויבות. "וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִּפָּנֶה". בשונה מאבינו שבשמים, העומד בדיבורו תמיד, בקרבנו, בני האנוש, תתכן הפרת הבטחה.

אמון מופלא נותן בנו ה', שהפקיד בידינו את כוח המלל ובראנו מדברים. אי קיומה של הבטחה, מזהיר, להבנתי, הלל, הנו מעשה של שבירת אמון והפרת ברית וחוזה שלנו עם עצמנו, עם זולתנו ואף עם ה'. שהרי המבטיח ולא מקיים – כבונה עולם ומחריבו.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

(אמור תשפ"ב)