רוצים ילדים מאושרים? למדו אותם לומר תודה

כמו כל דבר בחיים, גם אושר ועצבות הם בעצם עניין של פרספקטיבה; איך אנחנו מסתכלים על הדברים?

סיימתי השבוע קניות באחד מהסופרים בפתח תקווה.

ליד הירקות הבחנתי בעגבניות אדומות, בשרניות, גדולות, מהסוג שאייל שני הופך לשירה.

הן נפלו והתגלגלו על הרצפה ואנשים פשוט דילגו מעליהן. הן לא עניינו אף אחד.

כל כך הרבה שפע ושובע יש לנו במדינה הזו. התרגלנו.

ונזכרתי בסיפור של אבא שלי שיחי' על איך שסבתא שלי ע"ה חיפשה בשואה קליפות מלפפון באשפה ומהקליפות האלו שהיא מצאה היא החזיקה עוד שבוע ועוד אחד.

נזכרתי בה והרגשתי צורך להרים את העגבניות האלו ולהחזיר אותן למקום.

הפער הרגיש לי בלתי נסבל.

כמעט כמו הפעמים שאני רואה תלמידים משליכים לפח סנדוויצ'ים שלמים רק בגלל שנפלו רגע לרצפה.

וחשבתי, אם רק היינו אומרים למוזלמנים, לשוכני הצריפים של הגטאות, שיום יבוא ותהיה ליהודים מדינה, ובמדינה הזו עגבניות בשרניות וגדולות ייזרקו לרצפה ולא יהיה להן דורש מרוב השפע שיהיה במדינה הזו- מה הם היו אומרים לנו?

אולי שדעתנו נטרפה עלינו.

ואם רק היו יכולים לנסוע במנהרת הזמן ולחזות במו עיניהם בפלא הזה, אולי היו שואבים כוח ומתאמצים להישאר בחיים.

אז בפעם הבאה שתראו עגבניה אדומה וגדולה שנופלת לרצפה- עשו טובה והרימו אותה.

לא בשבילה. בשביל מיליוני יהודים רעבים שרק יכלו לחלום עליה והיו יכולים שבוע שלהם לחיות ממנה.

***

ואם אנחנו בעצם חושבים על זה, אז כל כך הרבה דברים נראים לנו כמובנים מאליהם. כפשוטים. ככאלו שברור שהם יהיו שם כל הזמן עד ששכחנו להודות עליהם.

שמעתי מתלמיד שלי לשעבר שביום העצמאות הם היו תקועים בפקק ענק בכביש מספר 1 בדרך לירושלים. בעוד שאבא שלו אמר: "מה זה המדינה הזו? אוף כבר עם הפקקים האלו! אי אפשר לחיות ככה!", סבא רבא שלו, ניצול שואה בן 92 שגם נסע איתם ביחד במכונית אמר: "איזה יופי! תראו כמה מכוניות יש במדינת היהודים. מי היה מאמין?".

כי כמו כל דבר בחיים, גם אושר ועצבות הם בעצם עניין של פרספקטיבה. איך אנחנו מסתכלים על הדברים. איזה הקשר אנחנו נותנים להם.

שמעתי על הורים שמקפידים מגיל קטן ללמד את הילדים שלהם לומר תודה. על כל דבר:

אבא ואמא טורחים ומכינים לך אוכל לבית הספר. 'תודה רבה הורים יקרים'. זה לא מובן מאליו.

יש ילדים בעולם שרק חולמים על אוכל.

אתה הולך עם בגדים נקיים לבית הספר… 'תודה רבה'. לא מובן מאיליו.

אפילו זה שאבא ואמא מפנים את העיסוקים שלהם ומגיעים לשמוע איך אתה מרגיש ומה עובר עליך ביום ההורים, לא תאמינו, אבל גם זה לא מובן מאליו וצריך ללמד ולחנך את הילדים שלנו לומר על זה תודה רבה.

***

ואם אתם ממש רוצים לעזור לילדים שלכם, שתפו אותם במחקר הבא:

"האם אנשים מאושרים נוטים להכיר תודה?, הפסיכולוגים רוברט אמונס ומייקל מקאלו הראו במחקרם באופן חד איך הכרת תודה והערכה של הטוב תורמות לאושר ולאיכות החיים שלנו. לחצי מהמשתתפים במחקר נאמר: ״יש הרבה דברים בחיים, קטנים וגדולים, שאנחנו יכולים להעריך ולהכיר עליהם תודה. כתבו כל יום חמישה דברים טובים שקרו לכם היום. אלו לא חייבים להיות בהכרח דברים עמוקים במיוחד, אפשר לכתוב גם על הנאות קטנות כמו 'הקפה שלי הבוקר היה פשוט נפלא', ואלו יכולים גם להיות דברים גדולים – כמו תודה רבה שאני בריאה". לחצי השני של המשתתפים נאמר לכתוב מה הם עשו באותו היום. בכל מקרה, מדובר היה סך הכל בכמה דקות ביום.

כשעקבו אחריהם לאורך זמן, החוקרים גילו תוצאות מרחיקות לכת. חברי הקבוצה שהכירה תודה – לא רק למדו להעריך את מה שקורה, אלא גם היו מאושרים יותר. בנוסף, הם היו החלטיים, נמרצים ואופטימיים יותר. רגע. יש עוד: הם גם נהיו יותר נדיבים, נהנו משינה טובה יותר, עשו יותר ספורט והיו חולים הרבה פחות". מתוך טורה של יהודית כץ על פסיכולוגיה חיובית ואושר.

ואם תרצו שנסכם את כל העניין בשורה אחת: רוצים לגדל ילדים מאושרים? עזבו אתכם מלקנות להם את הסמארטפון החדש ביותר, פשוט תלמדו אותם להגיד תודה.

(בהר תשפ"ב)