הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
פרשת השבוע שלנו פותחת בשבת הארץ ומסיימת בשבת בראשית בחיבורה עם המקדש. היחס הקיים בין השבת והשביעית הוא היחס בין הפרט לכלל, האדם והאומה. בהמשכה של הפרשה לאחר העיסוק בשמיטה עוסקת התורה ביובל והיחס שבין השמיטה ליובל הוא כיחס הארץ והעולם. בתווך, עוסקת הפרשה בגאולות השונות; מגאולת האדם דרך גאולת הקרקע. גלות וגאולה בחיי הפרט, בחיי הכלל ובחיי העולם.
הפרשה באה ומציבה בפנינו את העובדה שצריכים אנו לדעת שבסופו של דבר ישנה גאולה הצפויה. גם אם נראה כי אין תקוה וכי אבדה הקרקע, או שאדם הינו עבד עולם, בסופו של דבר גם להם מגיע זמן בו נגאלים. וכי גם אם נראה כי אין מי שיגאל, יידע האדם שיש סדר גם בגאולה.
על כך באה ההפטרה ומדגישה כי האמונה בייעוד חשובה במיוחד כאשר העתיד נראה סתום. עם ישראל נמצאים בפני גלות ובכ"ז אומר הקב"ה לירמיה לגאול את שדהו של חנמאל בן דודו, למרות שעומדים לצאת לגולות ולשים את השטר בכלי חרס למען יהיה לעד.
הפרשה מגוללת בפנינו את היריעה עד הגילוי כי לסופו של דבר, דודו או בן דודו יגאלנו, וכפי שפירשו רבותינו שישנו כאן רמז לכך שדוד או בן דוד שיבא במהרה בימינו יגאלנו.
ירמיה בן דודו של חנמאל מצווה לגאול את קרקע בן דודו שבענתות, פרוור של ירושלים, בעת שעתידה ירושלים להינתן בידי כשדים.
וכפי שמלמדים אותנו חז"ל כל הזמן רק נבואה שנצרכה לדורות נכתבה. האם רק יד המקרה היא כי דווקא בשבוע קשה זה, בו מחליטה ממשלת ישראל על מסירת שטחים שליד ירושלים לשליטת זרים, קוראים אנו פרשה זו והפטרה זו?
הרי דווקא בזמן שכזה צריכים אנו להתחזק באמנותו בלילות, ולידע כי גאולה תנתן לארץ ולא תמכר לצמיתות כי לי כל הארץ. וכפי שאומר הנביא "לא יפלא ממך כל דבר". ואולם, גם הנביא המאמין הגדול בבוא הרעה יכול לאבד מאמונתו ולשאול האם באמת כך יהיה? על כך באה תשובתו של הקב"ה בעצם מילותיו של הנביא בעצמו "הנה אני ד' א-להי כל בשר הממני יפלא כל דבר".
באות הפרשה וההפטרה כחטיבה עצמותית אחת, לבשר לדורות כולם על עצם מהותה של הגאולה והאמונה גם ובייחוד בזמן משבר. שהרי אין חכמה להאמין כשהכל כשורה והכל מתנהל על מי מנוחות; נסיונו הגדול של המאמין הוא דווקא בעתות משבר, בהן הדברים לא קורים בדיוק עפ"י התכנית שהאדם חשב שתהיה; דווקא ברגעים אלו יש לדעת ולהאמין כי עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת; וגם אם אין הדברים נראים כהולכים לכיוונה של גאולה, לדעת כי הכל בקיווי! ולסופו של דבר כל הארץ של הקב"ה היא וממנו לא ייפלא כל דבר.
וכך הפרשה שפתחה בגאולת הקרקע ובקדושתה וממשיכה בקדושת האדם ומסתיימת בקדושת הזמן במה שמקיף תמיד את חייו של כל יהודי בזמן ובמקום להבנה דרך ההפטרה כי ארץ ישראל לעם ישראל ע"פ תורת ישראל לא רק בעיתות רוגע, אלא אף לקראת גלות שבאה בעקבות אי שמירת המצוות שבין אדם לחבירו לא פחות ואולי אף יותר מבין אדם למקום ולקראת הידיעה כי גם אם איננו מבינים ממנו לא ייפלא כל דבר, והכל צועד לקראת גאולתנו השלימה במהרה בימינו.
(בהר תשפ"ב)
