הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)מקובל לומר שהסמכות ההלכתית האחרונה בהיסטוריה אליה אנו מחויבים הוא ה'שולחן ערוך' (כולל השגות הרמ"א לאשכנזים). תפוצתו ברוב קהילות ישראל וקבלתו במקומות רבים עוד בימיו, הפך את מחברו, ר' יוסף קארו, לפוסק ההלכה הבכיר של עם ישראל עד ימינו. אלא, שעיון תוכני וצורני בספרו המפורסם של ר"י קארו מעלה ספק עד כמה כיוון הוא עצמו לתכלית זו. מסתבר, שהגם שללא ספק היו לר"י קארו שאיפות להתקבל כפוסק לכלל תפוצות ישראל, ככל הנראה ה'שולחן ערוך' לא היה חלק מרכזי מתכנית זו שלו.
הוכחה ראשונה לכך שה'שולחן ערוך' איננו מהווה בצורתו הנוכחית ספר פסיקה קאנוני, היא שלא ניתן לקרוא אותו באופן עצמאי. במקומות רבים, כאשר ר"י קארו פוסק לומר נוסחי תפילה או ברכות שונות, אין הוא מביא אותן בנוסח המלא שלהן אלא מזכיר רק את הפתיחה שלהן וממשיך במילה "וכולי". כך, למשל, הוא כותב את ברכות התורה (שו"ע או"ח מז, ה) או את ברכת הלבנה (או"ח תכו, א). כמובן שמהניסוחים הללו לא ניתן לדעת את נוסח הברכות במלואן, ומכאן שה'שולחן ערוך' חסר נתונים חיוניים להשמתו. לא כך מנוסח חיבור המתיימר להיות קאנון הלכתי.
ראיה נוספת טמונה במקומות שונים ב'שולחן ערוך', בהם ר"י קארו איננו פוסק הלכה למעשה אלא משאיר את ההלכה במחלוקת דעות. כך, לעתים הוא מביא דעה אחת ב'סתם' ואת השנייה ב'יש אומרים' (ראה לדוגמה יו"ד סט, טז; ועוד רבים), ולעתים הוא מביא את שתי הדעות ב'יש אומרים' (ראה לדוגמה חו"מ קח, י; ועוד רבים). אמנם, ישנם בידינו היום כללים המורים לנו כיצד לפסוק במקומות הללו, אך כללים אלו נוסחו בזמן מאוחר יותר.
לא זו בלבד, פעמים ר"י קארו מציין את השיטות החולקות בשמותיהן. כך לדוגמה הוא כותב בהלכות פסח (או"ח תמט, א) או בהלכות גטין (אבה"ע סדר הגט, צה):
"והא דקטנה מתגרשת, דוקא כשמבחנת בין גיטה לדבר אחר… אבל פחות מכאן, אינה מתגרשת, לדעת רש"י ז"ל אפי' ע"י אביה; ולדעת ר"ת דוקא ע"י עצמה, אבל על ידי אביה מתגרשת, ולזה הסכים הרא"ש ז"ל".
בכל המקומות הללו כנראה ר"י קארו לא הצליח להגיע להכרעה ברורה ועל כן הוא השאיר את הדברים כפי שהם, נתונים במחלוקת. במקום שהיה תועלת בדבר הוא אף ציין את שיטות החולקים. למותר לציין שהתנהלות זו איננה אופיינית כלל למי שמבקש להוציא מתחת ידיו קאנון הלכתי שאמור לשמש ספר הוראה לכל בית ישראל. אמנם, גם ב'משנה תורה' לרמב"ם נמצא לעתים מקומות בהם הרמב"ם מסתפק בהלכה למעשה, אבל מקומות אלו ספורים. ב'שולחן ערוך' ניתן למנות עשרות רבות של מקומות כאלו.
תופעה נוספת שמעידה על כך שה'שולחן ערוך' לא נועד להיות ספר הוראה מכונן לכלל ישראל היא הלכות המועתקות הישר מהגמרא בלשון ארמית. כך, למשל, נפסק בהלכות ברכת כהנים (או"ח קל, א):
"מאן דחזא חלמא, ולא ידע מאי חזא, ניקום קמי כהני בשעה שעולים לדוכן ונימא הכי: רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך וכו', ויכוין דלסיים גם בהדי כהני, דעני צבורא אמן; ואי לא, לימא הכי: אדיר במרום שוכן בגבורה, אתה שלום ושמך שלום, יהי רצון שתשים עלינו שלום".
מקור ההלכה הוא בתלמוד הבבלי במסכת ברכות (נה, ב). הטור העתיק את הדברים כלשונם ואלו הועתקו הלאה אל ה'שולחן ערוך'. מכך שר"י קארו לא ניסח את הדברים בלשונו שלו או לפחות תירגמם ללשון הקודש, הלשון בה כתוב ה'שולחן ערוך', ניתן ללמוד שאין כאן ניסיון אמיתי להנגשת ההלכה לכלל ישראל, כפי שמצופה מספר הלכה קאנוני.
מהי, אם כן, תכליתו של ה'שולחן ערוך'? לשם מה הוא נכתב, וכיצד ביקש ר"י קארו למצב עצמו כפוסק המרכזי של קהילות ישראל? על כך ברשימה הבאה. (נח תשע"ח)
