האמנם שפת ההלכה היא השפה היחידה של הזהות היהודית?

לדעת הרמב"ם זהות יהודית נקבעת בראש ובראשונה על בסיס יסודות האמונה, ואילו קיום המצוות הוא קומה נוספת מעליהם

כבר גדולים הצביעו על כך שכינויה המדויק של האורתודוקסיה הוא אורתופרקסיה. דהיינו, האורתודוקסיה מתמקדת במעשים, בריטואלים ובפולחן (פרקסיס), ורואה בהם את הביטוי השלם והבלעדי ליהדות. ואמנם, בעולם הדתי רווחת הגישה שמהות היהדות היא קיום מצוות. זו השפה היחידה שבה אדם יכול לבטא את יהדותו. אפשר להוסיף עליה (מוסר, פרישות וכו') אבל אין לרדת ממנה.

קונספציה זו מעומתת עם גישות אחרות במדינת ישראל. כיום, הציבור ששומר המצוות באופן מלא הוא מיעוט במדינה. רוב החברה הישראלית הם חילונים ומסורתיים, החיים בתודעה יהודית עמוקה, שאינה חורתת על דגלה את אידיאל קיום המצוות באופן מלא. הם יקיימו באהבה חלקים מן המצוות, אבל השפה היהודית שלהם תהיה שונה. היא תדבר בלשונות שונות, כמו מסורת, המשכיות, לאומיות, תרבות וכו', אך לא תראה בשמירת המצוות את המדד היחיד והמרכזי לשאלת הזהות היהודית.

מציאות זו יוצרת מחלוקת עמוקה בתוך החברה הישראלית בשאלה מיהו יהודי ומי יהדות. ולדעתי, מחלוקת זו היא הסוגייה המרכזית והגורלית ביותר לקיומה של מדינת ישראל. מימוש החזון הציוני רחוק מסיומו. מדינת ישראל התייצבה במידה כזו או אחרת על גבולותיה, והקימה את המוסדות הריבוניים שמנהלים אותה; אבל שאלת הזהות והייעוד טרם נפתרה. אל בירור שאלה זו כולנו נקראים, לפני שניקרע על ידה.

אל המגזר החילוני והמסורתי יש לי שאלות רבות להפנות, אבל במה זו – 'שבתון' – היא הבמה של שומרי המצוות, ולכן אפנה את השאלה הרלוונטית אליהם. האמנם שפת ההלכה היא השפה היחידה של הזהות היהודית?

ברשימות הקודמות ראינו כיצד מצוות התורה בנויות כקומות ולא כמשטח. אצל הרמב"ם ראינו כיצד ספר אהבה, העוסק בהלכות היומיומיות, שאותן האורתודוקסיה מחשיבה כעיקר הזהות היהודית, הוא קומה שיושבת על גבי ספר המדע, שהוא עיקר החיבור לא-לוהים על פי הרמב"ם. והיות שעסקנו ברמב"ם, נמשיך במשנתו.

בהקדמתו לפרק חלק ממסכת סנהדרין – פרק העוסק בענייני העולם הבא, באלו שיש להם חלק בו ובאלו שלא – הרמב"ם מנסח י"ג יסודות של אמונה, שלדעתו כל אדם מישראל חייב להאמין. אלו הם היסודות שאותם אנו מכנים כ"י"ג העיקרים". וזאת יש לדעת – הרמב"ם לא מנה י"ג עיקרים בחיבוריו המרכזיים 'משנה תורה' או 'מורה הנבוכים' אלא רק בפירוש המשנה, שהוא חיבור מוקדם שלו. בכלל, המספר האהוב על הרמב"ם היה י"ד ולא י"ג, ולכן יש להתייחס לניסוח י"ג יסודות האמונה בפרופורציה הנכונה.

בכל מקרה, לאחר שהרמב"ם מנסח את אותם י"ג יסודות, שבהם כלולה הכרה פילוסופית בבורא, אמונה נבואה ונבואת משה, שכר ועונש ועולם הבא, הוא כותב כך:

"וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם ונתבררה אמונתו בהם – הוא נכנס בכלל ישראל ומצווה לאהבו ולרחם עליו, ולנהוג עמו בכל מה שצוה השם יתברך איש לחברו מן האהבה והאחווה. ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע – הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא. והוא מפושעי ישראל. וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות – הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר. ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות ומצוה לשונאו ולאבדו".

הדברים ברורים. לדעת הרמב"ם זהות יהודית נקבעת בראש ובראשונה על בסיס יסודות האמונה. הם המדד לקיום היהודי, ואילו קיום המצוות הוא קומה נוספת מעליהם. אם לאדם יש את הבסיס והוא עושה עברות, הוא עדיין בכלל ישראל. אך אם אדם שומר מצוות, ואין לו בסיס זה, הרי שהוא יצא מן הכלל וכפר בעיקר.

את יסודות האמונה ניסח הרמב"ם לאורך ספר המדע (פרקיו הראשונים של הספר אינם הלכתיים כי אם פילוסופיים; וכך גם פרקיו האחרונים). בכך הוא ביסס את הזהות היהודית על אדני ההכרה הפילוסופית, כששאר המצוות הפולחניות הן רק הענפים שלה. כיום אנו רחוקים מכך. איננו חיים בספירה הפילוסופית שבה הוא חי. אבל בדרכו, הרמב"ם פתח את האפשרות לעסוק ביהדות ממקום אחר שמקובל היום בחברה האורתודוקסית.

האם אנו מסוגלים לקבל היום אפשרויות שכאלו?

(בחוקותי תשפ"ב)