הקדושה בחיים עצמם

יש למצוא את הקדושה בחיים עצמם, בניהול מאוזן שלהם, בנתינת מקום לחומר וגם לרוח, ובהתנהלות מוסרית-מידתית, המחקה את הנהגת הא-ל

עוד טרם מעמד הר סיני קבע א-לוהים את ייעודם של ישראל, להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". סמיכות המושג 'קדוש' למעמד הכהנים מלמדת שקדושה כרוכה בנבדלות, הנובעת מתפקיד המוטל על האדם ולא מזכות טבעית המוענקת לו. עבודת השירות של א-לוהים היא ההופכת את הכהן למקודש ולא שום יתרון מולד שקיים בו. לכן, לאורך התורה, כפי שהטעים ישעיהו ליבוביץ', לא באה הקדושה אלא בצורת דרישה: "והייתם קדושים", "קדושים תהיו" וכו'. קדושה היא מדרגה שעלינו לרכוש, ואין היא דבר שטבוע בנו מעצם קיומנו.

אבל כיצד מושגת קדושה שכזו ומהי בכלל?

דומני שאפשר לצייר מחלוקת בעניין זה בין שניים מגדולי חכמי ימי הביניים, אשר ביססו דרכים שונות בתפיסת שלמות האדם. שתי דרכים אלה מבוטאות בפירושיהם לציווי "קדושים תהיו" המופיע בראש פרשת קדושים.

הראשון הוא הרמב"ן. לשיטתו, הציווי 'קדושים תהיו' דורש מאתנו להיות פרושים. פרושים לא רק מן העריות האסורות לנו אלא גם מן הדברים המותרים:

"העניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו. וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה".

בניסוחים מאוחרים יותר, רעיון זה בא לידי ביטוי בפתגם "קדש עצמך במותר לך". הווה אומר: קדושה היא לפרוש גם מן הדברים המותרים מן הדין במטרה לקיים אורח חיים מרומם ונבדל מחיי היומיום. דימוי זה של הקדושה רווח היום בתודעה הדתית, בה מזהים את המושג עם אנשים שפורשים מחיי העולם הזה ועסוקים בחיי רוח. התפיסה העומדת ביסוד פירוש זה היא שהתקדשות היא פעולת התעלות מן העולם הזה והתקרבות אל הרוחני המוחלט.

גישה אחרת היתה לרמב"ם. לשיטתו, הציווי "קדושים תהיו" מכוון לקיום כלל המצוות, שחלק גדול מהן מופיע בפרשת קדושים. כלומר, אין הקדושה מצויה בתחומי ה"מותר לך" אלא בתחום האיסור והמותר עצמו. אדם שמקיים את המצוות בכללותן – עושה את מה שהוא מחויב בו ונמנע ממה שאסור עליו, הוא הנקרא קדוש. על פי תפיסה זו, אין הקדושה כרוכה בפרישות מן החיים אלא בחיים עצמם, וניהולם על פי המותר והאסור.

יסודה של תפיסת הרמב"ם הוא בהבנה אחרת של מושג הקדושה. הקדושה אינה נובעת מהתנתקות מן החיים ודבקות בעולם הרוח, אלא בניהול חיים מאוזנים, שנותנים לגוף את המקום הראוי לו – לא יותר מדי אך גם לא פחות מדי. את האיזון הזה משיג האדם על ידי קיום המצוות. אדם שמנהל את חייו בדרך זה נקרא קדוש מפני שבכך הוא מחקה את דרכיו של א-לוהים בעצמו. וזו הדבקות הגדולה ביותר; דבקות שאינה מושגת מהתבטלות האדם ביחס לא-לוהים, אלא מחיקוי א-לוהים ומימוש מדרגת צלם א-לוהים שבאדם.

מבחינתו של הרמב"ם, מצוות התורה הן הביטוי השלם לדרך המאוזנת בחיים. הן שמחוללות את תיקון הנפש ותיקון הגוף, נותנות את המקום הראוי והמספק לצרכי הגוף ולתיקון החברה, כך שהאדם פנוי לעיסוק במושכלות ופיתוח ההשגה השכלית. אמנם, כיום איננו אוחזים עוד בתיאוריה המדעית, העומדת ביסוד האמונה במושכלות, אבל דבריו של הרמב"ם עודם עשויים להיות רלוונטיים. מצוות התורה הן שמסגלות באדם את 'חכמת הבחירה', כפי שניסח זאת הרנ"א רבינוביץ' בספרו 'מסילות בלבבם', ומביאות אותו לידי שלמותו המתבטאת בחיים עצמם.

כשלפנינו אתגר בנייתה של חברת מופת במדינת ישראל המתחדשת, דומני שהשעה מחייבת את אימוץ שיטת הרמב"ם. קדושה, במובן הרמב"ני, מתאימה ליחידי סגולה. ואילו אנו מבקשים את הגוי הקדוש כולו. כדי לאפשר זאת, יש לאחוז בגישת הרמב"ם לרעיון הקדושה – גישה המוצאת את הקדושה בחיים עצמם, בניהול מאוזן שלהם, בנתינת מקום לחומר וגם לרוח, ובהתנהלות מוסרית-מידתית, המחקה את הנהגת הא-ל את עולמו. זהו המסר החשוב שתורת ישראל עשויה לספק כיום לעולם המודרני, ובפרט לחברה הישראלית המתקיימת בארצה.

(אמור תשפ"ב)