מי רשאי ללמוד תורה?

עם ישראל זקוק לאנשים שיקדישו את רוב זמנם לתורה, אנשים שתורתם אומנותם, אבל משימה זו שמורה לבחירי התלמידים

"אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" (חוקותי כו-ג). פירש רש"י- שתהיו עמלים בתורה. ישנם פרשנים השואלים- מדוע עמל התורה נקרא בלשון "חוק"? מהו לשון "תלכו"?

רוב הפרשנים נותנים שבח גדול לעוסקים בתורה יומם ולילה: "שצריך לקבוע לו עת לתורה ביום ובלילה, כדכתיב: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ועוד, אמר "תלכו" ללמדך שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכה, כמ"ש "ובלכתך בדרך" (דברים ו, ז) דבכל רגע ורגע חייב אדם בלימוד התורה. ו"תלכו", דהיינו- אל תעמדו במקומכם, כל יום ויום תלכו ממעלה למעלה".

כלומר, לימוד התורה מקבל כאן משמעות ערכית. תורתו אומנותו. לפי זה, מה היה מקום לימוד התורה בעולמה של הקהילה האתיופית? האם היו בתי מדרש? או תלמידי חכמים היושבים יומם ולילה מתוך תפיסה שעצם הלימוד בתורה הינו ערך?

ציינו פה כבר במספר הזדמנויות, שהמנהגים של קהילת בית ישראל ככל הנראה משקפים מנהגים קדם-תלמודיים. הקהילה לא הושפעה כלל ועיקר גם מההתרחשויות ההיסטוריות היסודיות שליוו את התפתחות העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש השני. כלומר, יהודי אתיופיה הם קבוצה יהודית בלא קשר לקנון הטקסטואלי היהודי אשר התפתח על ידי החכמים לאחר חורבן בית המקדש השני. ככל הנראה זה מסביר מדוע אורח החיים באתיופיה שימר את המודל המקראי, שבו העם רובו ככולו עוסק בעבודת האדמה לפרנסתו, והעיסוק בעניינים רוחניים כמו לימוד תורה היה נחלתם של המנהיגים הרוחניים. בימים טובים, בראשי חודשים ובשבתות, כולם התכנסו בבית הכנסת ללמוד תורה מפי הקייסים. הלימוד התמקד בקיום ההלכה למעשה, ולא ייחסו לו כל משמעות רוחנית עצמית. המושג "לימוד תורה לשמה" לא היה קיים בעולמם. כמו במקרא, על המלך הייתה חובה ללמוד תורה על מנת לדעת את החוקים והמשפטים, לשמור ולעשות, אבל יתר העם לא לומד תורה באופן סדיר.

עיקרו של הציווי, כפי שנראה מהפסוקים, נועד להורות לאדם כיצד לקיים את המצווה. התורה חוזרת על הציווי ללמוד בכמה מקומות, כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה יא): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו, ו-ז), "ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם" (דברים ה, א), "ולמען ילמדו" (דברים לא, יב).

לעומת זאת, עם השנים, במיוחד לאחר ימי בית שני, לימוד התורה קיבל מקום משמעותי בעולם היהודי והתפשט בקרב העם. אז לימוד התורה מתחיל להיתפס כסוג של כחוויה דתית, התחברות עם הקב"ה, הורדת השכינה, כביכול ניתוק מריבון העולם והתחברות לתורה.

התורה הופכת לסיבת קיומו של העולם, "אם לא בראיתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", התורה נקראת "כלי שבו נברא העולם". מה היה הגורם לשינוי תפיסה זאת? לכך יכולות להיות מספר תשובות. אחד ההבדלים המרכזיים בין המקרא לתקופת חז"ל הוא הפסקת הנבואה. במציאות של ניתוק וקשר ישיר עם הקב"ה דרך הנביאים מוכרחים למצוא אלטרנטיבה לקשר והוא הענקת פונקציה מיסטית רוחנית, והשראת השכינה על ידי לימוד התורה. חורבן בית במקדש ודאי שהביא לניתוק נוסף בקשר בין עם ישראל לבין ריבון העולמים. מיום שחרב בית המקדש פסקה חומת ברזל בין כנסת ישראל לבין הקב"ה. שוב, במצב זה ישנו צורך לתת מענה לחוסר הזה (על פי ד"ר עדיאל קדרי וד"ר דב הרמן).

הלכה למעשה, כיצד עלינו לגשת היום ללמוד תורה? כיצד עלינו להרגיש בשעת לימוד תורה? האם התורה היא עולם של מטה או עולם של מעלה? איני יודע מהי השפעתו של לימוד התורה בשערי שמים, אבל אני יודע מהי השפעתו על נפש האדם. באתיופיה לא למדו תורה משום שהאנשים עבדו בשדות ורבים מהם היו אנאלפביתיים. אבל היום, בארץ, ישנן אפשרויות רבות ללמוד תורה בקלות יחסית – בכל בית ישנם ספרי קודש יסודיים, בבתי הכנסת הספריות מלאות בספרים ושיעורי תורה מתקיימים כל הזמן. לכן, כל אחד צריך להקדיש מזמנו הפנוי ללימוד תורה, אך כמובן לא במקום עבודה – אם אין קמח אין תורה.

כיהודים, עלינו לשמור את שלהבת התורה ולהמשיך את מסירת התורה לדור הבא. יחד עם זאת, עם ישראל זקוק לאנשים שיקדישו את רוב זמנם לתורה, אנשים שתורתם אומנותם, אבל משימה זו שמורה לבחירי התלמידים. לא כל מי שרוצה ליטול את השם יבוא וייטול. המדינה תקבע מהם התנאים שבהם יכול לומד התורה להצטרף לחבורת הלומדים ולהיפטר ממשימות אחרות כגון שירות צבאי. כך היה בעבר וכך יש לנהוג גם היום.

(בחוקותי תשפ"ב)