לנקות רעשיי רקע

לפעמים האדם נפגע נורא בלי לברר מה באמת קרה, הוא כבר במגננה, או באיזה מאבק נסתר עם מישהו, וכל זה קורה אך ורק בראש שלו

לפני כמה שנים הייתי צריך לפגוש אדם מכובד, הנושא בתפקיד ציבורי ידוע. ניסיתי לתאם פגישה דרך העוזרים האישיים שלו, אבל זה נדחה ונדחה במשך חודשים. הבנתי שאם אנסה לתאם את זה מסודר, לא בטוח שזה יקרה, הרי תמיד יהיה משהו דחוף יותר . ואז, כשכבר כמעט התייאשתי מפגישה כזאת, התקשר אליי חבר ואמר לי "תשמע, מחר הוא מגיע למקום בו אני עובד. הוא יישב במשרד לכל מיני פגישות, אם אתה רוצה לתפוס שיחה איתו אז תנסה למצוא בין פגישה לפגישה את הדרך להיכנס למשרד ולבקש ממנו אישית לדבר כמה דקות. אל תנדב מידע לאנשים מסביב שתפקידם להגיד לך כמה הוא עמוס ולדאוג שלא תיכנס…".

טוב, נסעתי לאותו מקום, נכנסתי לאזור המשרדים, ועמדתי באיזו פינה בשקט, מקווה שלא למשוך תשומת לב. הייתי דרוך, כל איש צוות מהמשרד בעצם יכול להיות זה שיעמוד בדרכי. ואז, אחרי רבע שעה שאני עומד ככה, המזכירה פונה אלי ושואלת מה אני עושה כאן ואם אני מחכה למישהו. נו… אחרי כל האזהרות, לא הייתי צריך יותר מזה כדי שכל המתח שלי יצוף ויצא, והוא יצא… עליה. אני לא זוכר מה עניתי לה, אבל אני זוכר שדברתי כמו מישהו שממש נלחם על מקומו ולא מוכן לתת לאף אחד להזיז אותו מתכניותיו, הייתי מלחמתי ונחוש מאד. המזכירה הסתכלה במבט מתפלא, כאילו, מאיפה נפלתי עליה עכשיו, ואמרה לי, "תשמע, זה בכלל לא משנה לי עם מי תיפגש ומה תעשה, אני ראיתי בנאדם עומד כבר רבע שעה בפינה, רציתי להבין אם אתה מחכה פה למישהו כיון שחשבתי להציע לך כסא לשבת, ואולי קפה או תה. זה הכל…".

בשנייה הזאת נפל לי אסימון. אבל לא רק לגבי זה שהיא לא ניסתה למנוע ממני דבר, אלא בכלל לגבי ההתנהלות שלנו בחיים. לפעמים האדם נכנס לאיזה מוד מסויים, לעמדה, והוא מגיב בעצם למחשבות שלו, לסרטים שלו, בלי לבדוק רגע מה קורה במציאות. לפעמים האדם נפגע נורא בלי לברר מה באמת קרה, הוא כבר במגננה, או בתחושת ערך עצמי נמוך, או באיזה מאבק נסתר עם מישהו, וכל זה קורה אך ורק בראש שלו. זו לא איזו קלישאה כזאת של "הכל בראש", אני מדבר על התנהלות יום יומית בחיים עצמם. אדם מגיב לפעמים מתוך פוזיציה, למשל הוא מרגיש מותקף. לפעמים אף אחד לא התקיף אותו, אלא הוא פוחד כל כך להיות מותקף עד שהוא כבר מפרש כל מילה או שאלה של בירור כהתקפה חזיתית, והוא מגיב בהתאם… זו רק דוגמא אחת, כמובן.

זה הרי ברור שאם אלך עם נייר צלופן אדום על העיניים, הכל ייראה לי אדום. אני אגלה שהכנרת אדומה, שהכותל המערבי הוא אדום, אני לא אבין מה קורה הרי אני באמת נמצא בלוקיישן ורואה את האתר. אני רק לא יודע ששמו לי צלופן במשקפיים…

אין לי עצות פלא, אבל אני חושב שעצם הידיעה הזאת, מאפשרת לקחת נשימה לפני שמגיבים. ולנסות להקשיב למי שמולי. ובנוסף, אם אני מצליח לפנות מידי יום זמן שקט, לבד, בו אני מתבטא ושופך לבי בלי פילטרים, מספר מה שעובר עלי -מה שרבי נחמן קורא התבודדות- זה יכול לנקות רעשי רקע רבים, להסיר לאט לאט את הצלופן, ולעזור לי להתחיל לחיות באמת.

(במדבר תשפ"ב)