אביטל דואן (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)אחרי הלם ושיתוק שחווה גם עולם האומנות, אט-אט מתאוששים המאיירים וחוזרים לעבוד – בצל המלחמה. שני מאיירים מספרים על המיזמים המיוחדים שהקימו למען החטופים ויישובי העוטף, על התגובות המורכבות שהם מקבלים עליהם, וגם: על תפקיד האומנות בימים של טראומה ואכזריות בלתי נתפסת
המילה תקווה בעברית קשורה במילה "קו". אנחנו מסתכלים ישר, לא זזים ימינה ושמאלה. הולכים קדימה בלי לנטות אחר הלב החרד.
היום נחזיק את התקווה של נועה ארגמני ואבינתן אור.
את הווידאו הנורא של נועה נישאת על האופנוע מהמסיבה לעזה, ראינו כולנו כבר מהיום הראשון. אבינתן הוא בן זוגה. הם נלקחו בנפרד, ודווקא בגלל זה ציירתי אותם יחד.
אבינתן, במקור מהיישוב שילה, גר בתל אביב. עובד כמהנדס חשמל. אמא שלו, דיצה, מספרת שהוא רגיש וקשוב, קולט אנשים ברגע, ותמיד מנסה לעזור.
נועה, סטודנטית שנה שלישית להנדסת מערכות מידע באוניברסיטת בן גוריון. חברים מספרים שהיא אחראית, עצמאית, מלאת חיוביות ואומץ.
אנחנו חייבים לעשות הכל כדי לתת לנועה ולאבינתן הזדמנות לכתוב את ספר חייהם הטוב.
אבינתן, נועה, מחכים לכם בבית.
כך כתבה נעמה בפוסט שפרסמה בפייסבוק, ומתחת לטקסט צירפה דיוקן של הזוג, שאיירה במהלך היום. כמו רבים, גם נעמה להב, מאיירת וכותבת ספרי ילדים מתקוע, הרגישה שהעולם מתהפך ב-7 באוקטובר. באופן טבעי, כשפרצה המלחמה הרגישה נעמה שקשה לה לעבוד ולהמשיך כרגיל. בהתחלה היא הלכה להתנדב בבתי מלון וניסתה לעזור בכל מיני דרכים, אבל אש היצירה ניצתה בה מחדש כשקראה פוסט בפייסבוק על החטוף (לשעבר!) איתן יהלומי.
לדבר בשפת האומנות
"אני עוקבת בפייסבוק אחרי העמוד של המטה לשחרור החטופים", מספרת נעמה. "מדי כמה ימים הם מספרים על חטוף אחד. יום אחד הם העלו פוסט על איתן יהלומי. היה כתוב שהמשפחה קוראת לו תן תן. יש לי אחיין ששמו איתן, וגם אני קוראת לו תן תן. פתאום זה מאוד חיבר אותי אישית לחטוף. בדרך כלל אני מאיירת לילדים, ומאז שהחלה המלחמה הרגשתי שאני לא מצליחה לאייר להם, כי יש ילדים לבד בחושך גדול, אני לא יכולה לאייר ככה לילדים אחרים. הרגשתי סתירה גדולה בפנים. אבל כשראיתי את איתן יהלומי, הרגשתי שאני יכולה לאייר אותו. איירתי אותו במין מסגרת של כריכת ספר – חשבתי שהחיים שלהם הם כמו ספר שכרגע ב'הולד', סגור, ושהלוואי שסיפורו ימשיך".
חוץ מאת איתן, נועה ארגמני ואבינתן אור, איירה נעמה נכון לעכשיו עוד כ-10 דיוקנאות של חטופים. היא מאיירת אותם בטכניקה ממוחשבת, בעט גרפי. פרט לדיוקן, מוסיפה נעמה לפוסט טקסט קצר על החטוף. היא לומדת על החטופים מתוך מדיה עליהם שעולה לרשת – היא מאזינה לראיונות שמקיימים חברים ובני משפחה שלהם, היא קוראת כתבות שנכתבות עליהם, והיא מתבוננת בתמונות שלהם שמתפרסמות. את הטקסט היא חותמת במילים "הלוואי שהוא יוכל להמשיך לכתוב את ספר חייו הטוב".
לדבריה, הטקסט חשוב מאוד להכרת החטוף וליצירת חיבור בין הקורא לחטוף. "יש סיפורים קשים ועצובים מאוד, אז לא פשוט לי לכתוב את זה", היא משתפת, "אבל זה משמעותי. אנשים מתחברים דרך מכנים משותפים. על שלומי זיו כתבתי שהוא למד עיצוב פנים והתכוון להתחיל לעבוד בתחום. אם יש מישהו שגם למד או אוהב את התחום, הוא כבר יתחבר לשלומי באיזושהי רמה. אפילו אם אני מציינת על חטוף שהוא בכור, אז אחים בכורים יכולים להתחבר לזה. הוספתי לחולצה של איתן יהלומי סמל של קבוצה שהוא אוהד – מנצ'סטר סיטי. בפוסטים שלי אני גם מתייגת קבוצות או אנשים שהחטוף אוהב כדי לחבר ביניהם. תייגתי את מנצ'סטר סיטי. זה לא שהם ענו – אבל אם ראה את זה אוהד אחר של הקבוצה, אז זה כבר חיבר בינו ובין איתן. החיבור הוא בפרטים, אז הטקסט חשוב מאוד".
אחרי שהעלתה לפייסבוק את הפוסטים הראשונים, החלו להגיע לנעמה בקשות מחברים ומבני משפחה של החטופים, שרוצים שהיא תאייר את חברם או בן משפחתם. היא נענית לכל הבקשות הללו, אך מודה שהדבר מאתגר אותה מבחינה אמוציונלית. "רגשית זה מאוד קשה לי לאייר אותם, ובאיזשהו שלב גם לקחתי הפסקה מזה", מודה נעמה. "אני חושבת מי יחזור ומי לא. בהתחלה קראתי לתיקייה 'חטופים', אבל היה לי קשה, אז שיניתי ל'אנשים שיחזרו'. הפחד הוא מאוד גדול על כל אחד שאני מאיירת, שחלילה לא יצליחו להציל אותו. אבל בכל פעם אני גורמת לעצמי לאייר שוב ושוב כדי לא להשאיר את החטופים לבד. זה לא עוזר להחזיר אותם, הצבא עושה את העבודה, אבל אני שואלת את עצמי מה התפקיד שלי כרגע, והתשובה שלי היא להפגין אכפתיות וסולידריות למשפחות. זה חשוב להן, אני רואה את זה".
נעמה לא "בוחרת" את מי לאייר. היא פשוט נתקלת בשם של חטוף, לומדת על האדם ומאיירת אותו. היא כן מקפידה שיהיה מגוון מייצג – גברים, נשים וילדים, וגם מכל מיני קיבוצים ומקומות. בנוסף, חשוב לה להעלות לפייסבוק את האיורים אחד-אחד, ולא את כולם בבת אחת, כמעין רשימה או מסה. אלא לתת לכל אדם את תשומת הלב שלו, בפוסט משלו, ביום משלו. לשמחתה ולשמחתנו, חלק מהחטופים שאיירה שוחררו בעסקת החטופים, אך לדאבון הלב, על חלק מהמאוירים נודע שנרצחו.
נעמה ושאר חבריה האומנים מעידים שמצד אחד קשה להם ליצור בתקופה זו, כי המציאות מפחידה ומבהילה מאוד. מצד שני, גם בימי מלחמה קיים בהם דחף ליצור אומנות. "יש אנשים שמדברים עברית, יש אנשים שמדברים אנגלית, ויש אנשים שמדברים באומנות", אומרת נעמה. "אתה מדבר בשפה שלך. אומנם מורכב ליצור מתוך דברים כל כך קשים, דברים שאנחנו לא רוצים לגעת בהם – מוות, מלחמה, אכזריות, אלימות, אבל האומנות הגיבה, היא לא שתקה כשהתחילה המלחמה. יש משפט שאומר 'כשהתותחים רועמים – המוזות שותקות'. זה אומר שכשיש מלחמה – אין יצירה, אין אומנות. זה לא נכון, יש אומנות – זו הדרך של אומנים לדבר, לצעוק, לבכות. יש כאלה שזה יותר קל להם ויש כאלה שזה קשה להם, אבל האומנות בהחלט קיימת".
גן עדן שנפרץ
"ב-7 באוקטובר הייתי עם כל המשפחה שלי בבית של ההורים בבית ניר", מתאר עמית טריינין את יום המתקפה. "קמנו בבוקר לאזעקה, יצאנו החוצה וראינו את החוף מרצועת עזה ועד גוש דן. ראינו עמודים-עמודים של עשן שהלכו והתקרבו. בלילה ראינו גם את הטילים. הבומים היו מאוד חזקים. למרות שזה אזור בטוח, המראה היה דרמטי וקשה".
עמית הוא ראש תחום האיור בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, במחלקה לתקשורת חזותית, ומרצה לאיור כבר 16 שנה. הוא גדל בקיבוץ בית ניר בדרום, וכיום גר בתל אביב. הוא מייסד הפרויקט "זיכרון עוטף" – מיזם איור המבקש להנציח את יופיו של חבל הארץ עוטף עזה לפני האסון הנורא שהתרחש בו בשבת 7 באוקטובר, במטרה לגייס תרומות למען תושבי העוטף שנפגעו מהאסון.
במיזם משתתפים בהתנדבות מלאה מרצים, בוגרים וסטודנטים בשנה ד' מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. ניתן למצוא בו איורים מגוונים שנוצרו בטכניקות שונות, אשר המשותף לכולם הוא תיאור היישובים והנופים השונים מעוטף עזה כפי שהיו לפני האסון, תוך דגש על נופים ומבנים ציבוריים אייקונים ואחרים. בין משתתפי המיזם ניתן למצוא מאיירים ותיקים כמו מישל קישקה, דוד פולונסקי וזאב אנגלמאיר.
מה הניע אותך להקים את המיזם?
"לא רציתי שמה שייזכר בסוף מהיישובים היפים של העוטף, זה הרס וחורבן. לא רציתי שזו תהיה התמונה האחרונה שיזכרו מכל המפעל המדהים, שהתחיל מחלוציות, הגשמה ועבודה קשה. הרגשתי שחייבים לעשות עם זה משהו. המראה של הקיבוצים ההרוסים… זה היה נראה כמו בית ההורים שלי, השבילים שבהם הלכתי והמקומות שבהם גדלתי.
"העוטף הוא סוג של גן עדן עם תחושה מאוד בטוחה, שנפרץ לחלוטין ביום הזה. כאב לי. כראש תחום ומאייר הרגשתי שאני צריך לעשות משהו. במחלקה יש לי צוות מרצים מעולה ומהמאיירים הטובים ביותר בעולם. התקשרתי לכל מרצה לשאול לשלומו, וקיבלתי תחושה חזקה של קהילתיות. השיחות נתנו לי רוח גבית לרעיון לאייר את יישובי העוטף כפי שנראו לפני האסון, כמו שמנציחים אנשים שאוהבים ברגעים שלהם לפני המוות ולפני שהם חולים מאוד".
פחות משבוע אחרי המתקפה, כבר גיבש עמית את הרעיון של היוזמה באופן כללי. הוא שלח הודעה על כך בקבוצת ווטסאפ של קהילת המאיירים – ואף אחד לא הגיב לו. עמית הבין מכך שעדיין לא בשלה העת ושכנראה למאיירים קשה לצייר עכשיו.
"בגלל חוסר ההיענות חשבתי לגנוז את היוזמה", מספר עמית. "אבל כשהגעתי הביתה הייתה לי מפולת הודעות – כולם היו בעניין, פשוט לא הייתה לי קליטה והאינטרנט לא פעל! המרצים מאוד התלהבו מהרעיון. דיברתי על זה עם דנה סוחולוצקי – ראש מחלקת שיווק בבצלאל, כדי שיהיה לזה אימפקט אמיתי ולא פרויקט קטן ברשת. היא פנתה לחברת Wix, שהקימו אתר ייעודי לטובת הפרויקט ובו מוצגים האיורים. עבור כל תרומה על סך 100 שקלים, ניתן לבחור איור אחד, כאות הוקרה על התרומה, ולקבל אותו למייל באיכות גבוהה לצורך הדפסה. התרומות מועברות במלואן לקרן 'שורש', הפועלת לעזור מיידית לתושבי העוטף. יש לנו גם שיתוף פעולה עם בית דפוס בארי, וניתן להדפיס את האיורים שם. השלב העתידי במיזם הוא לאייר פניות ספציפיות של אנשים שרוצים שיאיירו את הזיכרון שלהם, את הבתים שלהם שנפגעו".
כיום מוצגים באתר 70 איורים. האתר הוקם לפני כחודשיים, וכבר גויס בו סכום מדהים של יותר ממיליון שקלים(!) בתרומות.
למה לדעתך הפרויקט מצליח כל כך?
"הפרויקט מצליח הודות לתפקיד שהאיור ממלא פה. בניגוד לצילומים למשל, לאיור יש צד מרכך ומרפא. האופן שבו אמן מאייר סיפור – ללא מילים, בשפה אוניברסלית, לא צריך להבין עברית בשביל זה – מאוד משפיע על הלב. אני לא הייתי מודע לצד הרפואי שיש לזה בטראומה. בטראומה רצף הזיכרון נקטע, ובעזרת האיורים הזיכרון יכול לחזור בזכות זה שהם מרוככים ולא מראים את החוויה הקשה או הבית ההרוס".
בדומה לנעמה, גם עמית סבור שהיכולת ליצור אומנות בימים אלה היא מורכבת, סובייקטיבית ודינמית. "הרבה מאוד יוצרים היו בהלם ובשיתוק למשך הרבה זמן. מנגד, יש פריחה מטורפת של עבודות באיור ובעיצוב, שמגיבות לאסון ולמלחמה כל הזמן. לאומנות יש צד מגיב ופוליטי שחי את הזמן. זה מאוד אישי. אומנם יש קבוצה גדולה של קולגות וסטודנטים שמשותקת כרגע, אבל בסך הכל יותר יוצרים מאשר לא. יותר מזה, יש אומנים שמרגישים שהם לא יכולים ליצור כרגע דברים שלא קשורים למלחמה".
אילו תגובות אתם מקבלים על המיזמים שלכם?
נעמה: "יש לפוסטים האלה חשיפה גדולה עם שיתופים, לייקים ותגובות. אני גם מקבלת הודעות בפרטי. יש אנשים שאומרים לי: 'קשה לי לצפות בחדשות, אבל כשזה בא באיור זה יותר רך'. יותר קל להם להיחשף ככה לחטופים. יש תגובות של 'זה מאפשר להתחבר ולהכיר את החטוף', ויש הרבה שיתופים – שזה אקט חשוב. המשתפים רוצים לקחת חלק ומפרסמים את האיור בעמוד הפייסבוק האישי שלהם. יש גם תגובות של אנשים שרוצים לעזור לי, למשל יש מישהי שמסייעת לי עם תרגום לאנגלית".
עמית: "אנחנו מקבלים תגובות מדהימות, חזקות ומרגשות. מישהי מאחד היישובים שפונו כתבה לי בטלגרם, שהיא יושבת עם כל החבר'ה שפונו – והם מסתכלים יחד על איורים, ויש איורים שמרחיבים להם את הלב ויש איורים שמכווצים להם את הלב. כלומר זה גם משמח מאוד, וגם מעציב מאוד".
