פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
בין השו"תים הבולטים המחמירים בסוגית קבלת המצוות ניתן למנות את חמדת שלמה, סימן כט; שפת אמת, יורה דעה, רסח; ערוגות הבושם, סימן רכג ועוד. חשוב לציין, שבעצם השאלה כאן מאוד רלוונטית לסוגיה הבוערת כיום – האם מספיק לקבל גרים שישמרו מסורת יהודית, אבל לא יחיו ממש על פי ההלכה? אביא כמה פוסקים בולטים נוספים:
רבי משה פיינשטיין פוסק להחמיר שללא שמירת מצוות אמיתית, הגיור לא תקף במספר תשובות (אגרות משה, יורה דעה, חלק א, קנז, קנט, קצד ועוד). בדומה, הרב יצחק יעקב ויינברג בשו"ת שרידי אש, חלק ב', סימן עה כותב:
"ונראה שצריך לחלק בין הודעת המצוות לבין קבלת המצוות. שקבלת המצוות היא, שהוא מקבל על עצמו את כל המצוות המחויבות כישראל, וזהו עיקר הגירות. וקבלה זו צריכה להיות בפני בי"ד של ג', והיא מעכבת אפילו בדיעבד. והודעת המצוות היא, שמודיעים לו שכרן ועונשן, וזה אינו מעכב בדיעבד".
קול בולט כאן הוא של הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשו"ת דעת כהן, ענייני יורה דעה, סימן קנד:
"והרי מפורש אמרו חז"ל בכורות ל' ע"ב נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו[…] ואיך אפשר לקבל גרים באופן כזה שיודעים ברור שאחר גרותם יעברו על דברי תורה […] כשלא נתגיירו לגמרי, דהיינו בלא קיום המצות ושמירתן, וגם הכונה היתה בלתי הוגנת […] אז אין כאן גירות כלל".
באופן מפתיע גם הרב עובדיה יוסף משתייך כאן לעמדת המחמירים: "וממילא כשהגר או הגיורת ברצונם לגור בקיבוץ חופשי לאחר גיורם ויש אומדנא דמוכח שימשיכו לאכול מאכלות אסורות או לחלל שבת וכדומה, אין לקבלם" (קובץ תורה שבעל פה, חלק יג, אות יב, מובא אצל הרב חיים אמסלם, מזרע ישראל-הלכות גרים וגיור, ירושלים: מכון מקבץ נדחי ישראל, עמ' סט).
לעומת המחמירים, פוסקים מרכזיים שונים מציעים גישה מקלה בסוגיית קבלת המצוות. אמנה כמה מהבולטים שבהם.
הנצי"ב מוואלוז'ין פוסק: "ואמנם יש לחקור בזה העניין, במי שמל וטבל אלא שלא קיבל עליו כל המצוות וכדאיתא בכורות (דף ל' ) שאין מקבלין בזה האופן, אם עברו וקיבלו אי הוי גר או לא, וזה פשיטא דלשון אין מקבלין וכו', אינו אלא שאסור לקבלו, אבל מכל מקום אם עברו וקיבלו הוי גר" (שו"ת משיב דבר, חלק ה', סימן מו).
רבי צדוק הכהן מלובלין מדגיש שמה שחשוב בגיור הוא שהגר רוצה להיות יהודי ולהכלל בקרב עם ישראל: "עיקר היהדות בקריאת שם ישראל, כמו שנאמר 'זה יאמר לה' אני וגו' ובשם ישראל יכנה' (ישעיהו מד) ומצינו בריש פרק כלל גדול (שבת סח עמוד ב) גר שנתגייר בין האומות, ומביא חטאת על החלב והדם והשבת ועבודה זרה, עיין שם דלא ידע כלל שזה אסורה ואפילו על עבודה זרה ושבת, ונמצא שלא ידע כלל מכל התורה, ובמה הוא גר להתחייב חטאת, רק בקריאת שם ישראל די" (צדקת הצדיק, אות נד).
גם ה"חזון איש" קובע שעיקר הגירות היא האמונה בה' שציווה לישראל חוקים ומשפטים (יורה דעה, סימן קיט, אות ב').
הקול ההלכתי החד ביותר המקל בסוגיה זו הוא הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל: "לפי מה שכתב מעלת כבוד תורתו בתשובתו זאת סומכים דבריהם על מה שכתב הרמב"ם ז"ל אבל בזמן הזה אפילו קבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו (הלכות אסורי ביאה פי"ד ה' ח'). מכאן למדו דכל שידוע שאינו משמר המצות לאחר מילה וטבילה הוי כאילו אינו מקבל המצות. ולעניות דעתי לא נראה כן, שאם כן בטלת מצות גרות דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא […] אבל באמת זה אינו […] אלא שאומר שאינו מקבל עליו עול מצוה זאת […] הרי לך מפורש דאף על גב שידוע לנו דרוב הגרים אינם מקיימים המצות אחרי מילה וטבילה ובכל זאת לא נמנעו מלקבלם משום כך" (משפטי עוזיאל, כרך ב, יורה דעה סימן נח).
פוסקים ספרדים נוספים אוחזים בגישה זו כגון הרב מצליח מאזוז שקובע שאם הגר "החזיק עצמו ליהודי ונוהג במקצת מנהגי יהדות" עדיין הוא גר (שו"ת איש מצליח, כרך ג', יורה דעה, סימן מב).
(נשא תשפ"ב)
