בין שמרנות ליהדות

ה'שמרנות' נכנסה לשיח הפנימי בארץ בשנים האחרונות והפכה לטרנד בקרב אינטלקטואלים מן הימין ומהציבור הדתי. הם מנופפים בה, ומצטטים מדברי הוגיה. התפיסה השמרנית נולדה מעבר לים בארה"ב ובאירופה. היא תוצר של תרבות אנגלו-אמריקנית. היא מיובאת לארץ, לאחר מספר שינויים והתאמות. כפי הנראה, מה שמאיץ את התאזרחותה של תפיסה זו, כאן ועכשיו, הוא הצורך של ציבור ימני מסורתי למענה אינטלקטואלי לנוכח ההשפעה הגדולה של תפיסות שמאל פרוגרסיביות, שהשתלטו על השיח התרבותי פוליטי בעולם המערבי ובארץ. הם מקווים שה'שמרנות' תיתן מענה אפקטיבי לאתגר. אין להתכחש לצורך הזה. וייתכן שלשיח השמרני תהיה השפעה מסויימת לטובה, אל מול המגמה הפרוגרסיבית, אולם יש צורך לסייג. כמה מדובריה בארץ מיהרו לאפיין את מדינת ישראל כ'מדינה שמרנית' ואף את תורת ישראל והיהדות כ'שמרנית' (ראה אתר 'שמרנות ישראלית'), האומנם?

ננסה להעלות רק כמה נקודות הקשורות לפרשת השבוע ולחג מתן תורה שבפתח.

פרשת נשא ממשיכה את פרשת במדבר, ואת המפקד שהתקיים במדבר סיני בחודש אייר בשנה השנייה ליציאה ממצרים (במדבר א א). המפקד כלל גם את ארגון מחנה ישראל, את סדר חניית השבטים, ואת סדר התנועה במסעות במדבר.

בפרשת נשא ממשיכה התורה את מפקד הלויים. התורה מדגישה שהציווי על מפקדם היה במדבר סיני. הנצי"ב מצביע על קשר שבין מפקד הלויים למקומו – מדבר סיני: "דבא ללמד שהמקום גרם לזה הצווי. שכך היה כבוד השכינה ההולכת לפני ישראל כמלך לפני חילו במלחמה. ויש לו גדוד שומרי ראשו ביחוד. כך היו הלווים" (העמק דבר (במדבר ג יד). 'מחנה ישראל' אינו מחנה רגיל, ואינו דומה בשום אופן למחנה נוודים במדבר. הוא מחנה שיש בו השראת שכינה! לאורה הוא נערך. בעת החניה 'מחנה שכינה' נמצא במרכז 'מחנה ישראל', הוא הלב הפועם, שמעצב את הזהות והמשמעות הייחודית של המחנה כולו על כל שבטיו. ובעת המסע הוא הולך בראש, ומורה את הדרך והכיוון המיוחד הנגזר מהכוונת השכינה. הלויים הם 'משמר הכבוד' שלו.

יש בכך אמירה עקרונית חשובה לגבי נוכחות השכינה, הקדושה והתורה, והשפעתה על המציאות. זוהי לא רק תוספת לקיים. נוכחותם משנה את הקיים באופן מהותי. התורה מן השמים, שקיבלנו במתן תורה בסיני, מפי הגבורה, היא תופעה ייחודית. היא אינה דת! היא 'תורת חיים'! לפרט ולאומה. יש בה קדושה והשראת שכינה שמעצבת את המציאות בצורה אחרת. זהו מעמד ששינה את המציאות.

אי אפשר להתכחש לדמיון החיצוני שיש בין ה'שמרנות' ליהדות. גם אי אפשר להתכחש לכך שהפרוגרסיביות היא אנטיתזה ליהדות. ה'שמרנות', כמו היהדות, מתייחסת בכבוד ובהערכה למסורת שהועברה מדור לדור והשתמרה לאורך דורות רבים. היא מבינה שהשתמרות המסורת במבחן השנים ותהפוכות הזמן מלמדת על אמתותה ונחיצותה. כך גם לגבי המעמד של המסגרת המשפחתית והלאומית, ונחיצותן הקיומית. גם היא מתמודדת עם הנטייה החתרנית המהפכנית, לשינוי ופירוק המסגרות הקיימות, עתיקות היומין, והצגתן כמי שאבד עליהן הכלח, כדי להמירן במסגרות חדשות, גם אם נראה שיש הגיון תאורטי העומד מאחורי הרצון לשינוי המוצע ומעמיד סימן שאלה האם יעמוד במבחן המציאות ויצדיק את הציפיות שתלו בו.

אולם, היהדות מבקשת לשמר את המסורת שלה לא רק בגלל שעמדה במבחן הזמן, אלא בגלל האמת האלוקית הנצחית שגלומה בה. שאינה משתנית לעולם. אנו נוהגים להזכיר מידי יום: "אֲנִי מַאֲמִין… שֶׁזֹּאת הַתּוֹרָה לֹא תְהֵא מֻחְלֶפֶת וְלֹא תְהֵא תוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ" (י"ג עיקרים).

מנגד, היהדות דוגלת גם ברעיון התשובה, ההשתלמות והגאולה, שרואה במצב הקיים, חסרון שדורש השלמה ותיקון! ועל כן בתהליך היצירה נדרש שלב של 'שבירת הכלים', ולעיתים כדי להתקדם ולתקן, יש צורך ב'שבירת הקליפות'  (פרדס רמונים טז ז), ופירוק המצב הקיים כדי לעצב מציאות משופרת, בבחינת 'סותר על מנת לבנות'. ואילו 'שימור' המצב הקיים, הוא קפיאה במקום וקיבוע החסרונות שמונע התקדמות! (אולי זאת הסיבה שבראש כל המהפכות העולמיות הגדולות עמדו יהודים!)

ועוד נקודה לסיום. במעמד הר סיני קיבלנו תורה כפולה. שבכתב ובעל פה. שני המרכיבים התאומים הללו נחוצים לשלמותה. התורה שבכתב היא הכיוון הכללי, המסגרת, שאינה משתנה לעולם. והתורה שבעל פה שמיישמת את התורה במציאות החיים המשתנה, ותהפוכותיה. התורה שבעל פה היא בבחינת 'נטיעה' ש'פרה ורבה' (חגיגה ג ב). ולכן, כדי שלא תתקבע חל איסור לכתוב אותה (גיטין ס ב).

(נשא תשפ"ב)