הכנות לקבלת התורה

במסכת שבת (פרק תשיעי) מבררת הגמרא את העיתוי של ההכנות לקבלת התורה. רב אדא בר אהבה אומר: 'משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד', וכן נחלקו שם בברייתא מתי נִתנו עשרת הדברות לישראל, האם בששי בחודש כדעת חכמים או בשביעי בחודש כדעת רבי יוסי? מחלוקת זו בנויה על שתי הסכמות: א. בראש חודש באו ישראל למדבר סיני, ב. בשבת נִתנה תורה לישראל.

המחלוקת על תאריך קבלת התורה תלויה במחלוקת באיזה יום בשבוע הוקבע ראש חודש. רבי יוסי סבר כי ביום ראשון נקבע ראש חודש, וביום הזה לא אמר להם משה כלום מפני שהיו תשושים מהדרך, ורק בשני בשבת אמר להם: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים', וביום שלישי אמר להם מצות הגבלה: 'השמרו לכם עלות בהר', וביום הרביעי עשו פרישה: 'וקדשתם היום ומחר', ואעפ"י שמיום רביעי עד שבת יש שלושה ימים, סובר רבי יוסי שמשה הוסיף יום אחד מדעתו. ואילו, חכמים סוברים שראש חודש סיון נקבע בשני בשבת, וביום שני לא אמר לישראל דבר מפני חולשת הדרך, ביום שלישי אמר להם: 'ואתם תהיו לי', וביום רביעי אמר להם מצות הגבלה, וביום חמישי עשו פרישה של יומיים: 'וקדשתם היום ומחר'.

את המשמעות של כל התאריכים הללו מבאר הראי"ה בספרו 'עין איה'.

"רב אדא בר אהבה אומר: משה בהשכמה עלה, דכתיב: 'וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני', ובהשכמה ירד… מה עליה בהשכמה אף ירידה בהשכמה" (שבת פו ב).

אילו היתה רק עליתו של משה בהשכמה, אפשר היה לומר שהסיבה לכך היא: שזריזים מקדימים למצוות, כמו שמצינו באברהם: "וישכם אברהם בבוקר". אבל כיון שמשה גם ירד מן ההר בהשכמה, מהי הסיבה להזדרזותו של משה להיפרד מהמרומים? על כן צריך לומר שסיבת ההשכמה היתה מהותית יותר, הקשורה לתפקידו הרוחני של משה רבנו. נבואתו של משה רבנו הביאה לעולם את ההשפעה האלקית העליונה של האספקלריא המאירה, שהיא מקור התורה ועצמותה, מקור ההויה של כל העולמים כולם, שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, והנבואה הזו באה ממקור הראשית של כל היש, שהיא הולכת ויורדת משמי מרומים ומתפשטת עד לחיי האדם, לא רק הרוחניים אלא גם המעשיים, ולא רק הכלליים אלא גם היחידיים. וההשפעה הזו היורדת ממרומים אל עולמנו, שאותה עומד משה להביא לישראל בעלייתו להר ובירידתו.

ההשפעה הזו עומדת בזכות עצמה שאינה זקוקה לשום סיוע חיצוני של רשמי החיים והסביבה, אלא שאדרבא, היא המתווה לחיי האומה והעולם את דרכם וצביונם. על כן, כדי להמחיש שאין ההשפעה הנבואית הזו צריכה להשפעה של החיים הפעילים המעשיים, ההומים לאחר השכמתם של בני האדם, שהם היו מפריעים לאור האלקי העליון להופיע בתכלית בהירותו, הקדים משה לעלות בהשכמה, בעוד החיים החברתיים רדומים ואויר המציאות נקי מכל חיים מוגבלים, כדי להמחיש שמשה בעלייתו אינו זקוק לסיוע חיצוני של נסיון החיים או רגשות הקהל, כי נבואתו של משה מחוברת לאור העליון, לחפץ האלקי המהווה את היש כולו, מעמידו ומחייהו, והדוחפו להתעלות בכל קומתו המעשית והרוחנית. זו הנבואה שנאמר עליה: "פה אל פה אדבר בו", של נאמן הבית, שנשלח להקים עדות ביעקב לעולמי עולמים, לקומם תבל ומלואה בנשמת ה' יוצר כל.

וכמו שהעלייה צריכה להיות נקיה מכל השפעה ארצית, כך גם בירידתו של משה מההר, המסמלת את נתינת התורה לישראל, גם היא צריכה להתקבל ע"י העם בצורתה המקורית ללא כל השפעה סביבתית של חיים תוססים ופעילים, שיש בשעות היום של החיים האנושיים, על כן, גם בהשכמה ירד משה מן ההר לישראל, להורות שהתורה עומדת מעל החיים, אינה מושפעת מהם אלא אדרבא, מחדשת אותם.

(נשא תשפ"ב)