הזהות היהודית של תקופת המקרא התגבשה סביב זהותו האתנית של האדם. להצטרף לעם ישראל היה פשוטו כמשמעו – לעבור לגור יחד עם עם ישראל ולקבל את דרכו ואמונותיו. זה תוכן דבריה של רות לנעמי: "עמך עמי וא-לוהיך א-לוהי". רות ודאי שלא עברה בית דין לגיור. הצטרפותה לנעמי היתה אקט הגיור שלה.
שונה הדבר כשאנו מגיעים לעולמם של חז"ל. חז"ל פעלו בתקופה בה בית המקדש ירד מזוהרו ולאחר מכן בגלות. באופן טבעי, הממד הלאומי בעולמם נחלש לעומת הממד הדתי, מה ששינה את תהליך הגיור כולו. כך אומרת הברייתא במסכת יבמות (מז, ע"א): "גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו מיד".
חז"ל מדגישים שתיאור זה נוגע למצבם של ישראל ב"זמן הזה"; בתקופת הגלות. עם ישראל רדוף וחסר עצמאות, ואין כל סיבה שמישהו ירצה להצטרף אליו. ההנחה המוטבעת כאן היא שהאדם שבא להתגייר מעוניין לדבוק בדת ישראל. ואמנם, כך מעוצב תהליך הגיור: "ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני, ומודיעין אותו ענשן של מצות. אומרים לו: הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חיללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת, חיללת שבת ענוש סקילה. וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות כך מודיעין אותו מתן שכרן. אומרים לו: הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות. ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. קיבל – מלין אותו מיד".
תוכן הדברים מרתק. מכל המצוות מציינים בפני הגר את עוון לקט, שכחה ופאה ומעשר עני. אם אני מבין נכון, הרי שרומזים לו בכך שהוא נדון לחיי עניות.
מכאן, עוברים לאיומים. מאיימים עליו בעונשי המצוות, וגם כשמדברים על שכר מודיעים לו שבזמן הזה אין עם ישראל יכול לקבל את הטובה הצפונה לו. ברור שאם אחר כל האזהרות והאיומים הללו הגר בכל זאת מעוניין להפוך יהודי, אין שום סיבה שלא לקבלו ומלים אותו מיד.
תפיסת היהדות המקופלת כאן היא תפיסה דתית מובהקת. לא מוזכר כאן במפורש קבלת מצוות שכן זה הרקע למעשה ההתגיירות, זו הנחת המוצא. לכן, כל השיח סובב סביב המצוות, עונשן ושכרן. אין גורם אחר שפועל כאן.
תפיסת יהדות זו, המרוכזת סביב קיום מצוות, ניתן למצוא במקום נוסף בספרות חז"ל (סנהדרין י, א): "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא… ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס".
מיהו אותו יהודי שמאבד את חלקו לעולם הבא? שוב, כל האלמנטים קשורים לתורה. אחד הוא זה שאומר שאין תורה מן השמים. שני הוא זה שאומר שתחיית המתים לא כתובה בתורה. עניין זה מרתק במיוחד, שכן לא נאמר כאן שמי שלא מאמין בתחיית המתים מאבד את חלקו בעולם הבא, אלא רק זה שאומר שהיא לא כתובה בתורה. הפגם נעוץ בכך שהוא כופר בשלמות התורה, כשהוא טוען שלא הכל רמוז בה. שלישי הוא אפיקורוס. באופן פשוט מדובר בהולך בדרכו של הפילוסוף היווני אפיקורוס ששלל את ההשגחה, אבל בתלמוד מפרשים זאת בכיוון אחר: "אפיקורוס: רב ור' חנינא אמרי תרוייהו זה המבזה ת"ח". שוב, מדובר אפוא בתורה. אפיקורוס הוא זה שמזלזל בנושאי התורה ודובריה.
לאור הדברים האלה ברור שיהודי הוא זה שמאמין בא-לוהיותה של התורה ושומר מצוותיה. זה הדבר שמקנה לו חיבור עם הנצח, ומבחין אותו מן הגויים. אבל כאמור, כל זה הוא "בזמן הזה", תקופת הגלות. האם יכולות להיות זהויות יהודיות אחרות? את זאת נמשיך לראות ברשימה הבאה.
(נשא תשפ"ב)