צדיקים בתוך העיר

בדיון הנוקב שמנהל אברהם אבינו עם ה' בניסיונו להציל את סדום ועמורה הוא מעלה שתי טענות שונות. בראשונה הוא תוהה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?!", כלומר: אם ישנם צדיקים בתוך העיר אין זה הוגן להמית אותם עם כל הרשעים. בשניה טוען אברהם: "אוּלַי יֵשׁ… צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר, הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן… הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ", כלומר: אם יש צדיקים בעיר ראוי שהם יצילו את כל תושבי העיר, כולל הרשעים שבה.

ההיגיון בטענה הראשונה ברור: אברהם מתקומם כנגד ענישה קולקטיבית, והוא מחזק את הבעיה המוסרית כשהוא קובע: "חָלִלָה לְּךָ… לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!". אולם מה ההיגיון בטענתו השנייה, לפיה קבוצת מיעוט של צדיקים תציל את הרוב שהם רשעים? במה זכותם?

אי אפשר לצפות מצדיקים בודדים שיחוללו שינוי בסדום, אך קבוצה של צדיקים, שגודלה מניין או יותר, עשויה לחולל מהפך ולמנוע מהפכה. גרעין תורני חזק עשוי לקרב את הרשעים לדרך הישר והטוב, ואף להחזירם בתשובה. לדברי המדרש גם גאולת עם ישראל ממצרים התרחשה הודות למעט צדיקים שהשפיעו על גורל העם כולו. משה אמר לישראל: 'הואיל וחפץ [ה'] בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים, ובמי הוא מביט? בצדיקים שבכם ובמעשיהם'" (שיהש"ר, ב).

בכך ניתן להבין מדוע אברהם מפסיק את הדיון עם ה' אחרי שביקש על עשרה צדיקים. מדוע לא המשיך ושאל: "אולי יימצאון שם חמישה, התשחית בחמישה את כל העיר?". אברהם ידע שעשרה יהודים טובים מהווים מסה ציבורית בעלת משקל המסוגלת לחולל שינוי. בדור המדבר עשרה מרגלים הצליחו להשפיע לרעה על גורל עם ישראל כולו, וגדולה מידה טובה של עשרה המשפיעים לטובה.

ברם, כדי לחולל שינוי דתי, חברתי או מוסרי לא די בכך שיהיו צדיקים בסדום. אברהם אבינו שאל: "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר". ו-ה' עונה: "אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם". אבן עזרא מדגיש: "וטעם 'בתוך העיר' – שהם יראים את ה' בפרהסיא". צדיקים שיחיו בעיר כאנוסים ויסתירו את יהדותם לא יוכלו לחולל שינוי. רבי שמחה בונם מפשיסחא הוסיף וקבע שעל מנת להשפיע ולתרום תרומה חיובית לעיר, צריכים הצדיקים לא רק להימנע מהסתגרות, אלא עליהם להיות מצויים בתוך העיר, מעורבים עם הבריות ופעילים בחיים הציבוריים.

לקביעה זו משמעות בנוגע לגרעינים התורניים הפועלים כיום. כאשר חברי הגרעין מתערים במקום ופועלים מתוך שיתוף פעולה עם התושבים, הם מביאים ברכה עצומה למקום. אולם במקומות בהם חברי הגרעין מתבדלים ויוצרים מסגרות חינוך סלקטיביות, פעילותם עלולה להפוך לרועץ, לגרום לעימותים מיותרים ולגרום ריחוק במקום קירוב.

על דרכי ההשפעה של צדיק אמתי ניתן ללמוד מאברהם עצמו. בתחילת הפרשה, כשאברהם מארח עוברי אורח נוכרים, הוא מדבר אליהם בכבוד ואף בענווה, וטורח למענם בנדיבות ובמרץ. בסוף הפרשה, לאחר שיאי הדבקות בפסגת הר המוריה, נאמר: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו". רש"ר הירש עומד על כך שדווקא ברגעים אלה התגלתה גדלותו העצומה של אברהם, שהיה מסוגל לחבור מחדש אל הנערים שנשארו "עם החמור", שבויים בעולם החומר שלהם. חוויית ההתעלות של אברהם לא הביאה אותו להתנשאות ולא גרמה לו להחשבה עצמית ולאיבוד עניין בבני אדם ארציים. בן אברהם, לדברי הרב הירש, "ככל שהוא מתעלה עילוי רוחני ומוסרי כן ימעט להתנשא על אחרים" (פירוש לבראשית כב, יט). ההולכים בדרכו של אברהם צריכים להיות צדיקים שבתוך העיר, ההולכים יחדיו עם אנשיה, וכך יוכלו להירתם, להיתרם ולתרום לעיר כולה, להרבות אהבת הבריות ולקרבם לתורה. (וירא תש"פ)