בין כפיות טובה להכרת הטוב

הקב"ה דואג לעם ישראל ממש כמו חובות של האב כלפי בנו

פרשת שלח פותחת בסיפורם הקשה של המרגלים, המואסים בארץ חמדה ומוציאים דיבתם רעה. מולם עומדים כלב ויהושע האומרים "עלה נעלה וירשנו אותה". בפרק טו, אחרי כל עלילות המרגלים, מתארת התורה מצוות התלויות בארץ, ובלשון "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם" כמו באה לומר: לא מדובר על ספק. כשתבואו, ובוודאי תבואו, ייחכו לכם מצוות מיוחדות הקשורות בארץ ישראל. ממש כמו באותו סיפור חסידי על החסיד המקווה לילד, ובינתיים קונה עגלה לתינוק, כמו להביע את בטחונו שאמנם כך יקרה.

המדרש (במדב"ר יז) מתאר את המצוות כמה שבעזרתו הקב"ה דואג לעם ישראל. ממש כמו חובות של האב כלפי בנו: "כי תבאו אל ארץ מושבותיכם", הלכה כמה דברים חייב אדם לעשות לבנו. שנו רבותינו: חמשה דברים האב חייב לעשות לבן .האב – זה הקדוש ברוך הוא, והבן – אלו ישראל. כשם שהאב חייב למול את בנו, כן עשה הקדוש ברוך הוא לישראל, מל אותם ע"י יהושע (יהושע ה) "עשה לך חרבות צורים". האב חייב לפדותו, והקב"ה פדה ישראל שנא' (שמואל ב ז) "לפדות לו לעם". ללמדו תורה: הקדוש ברוך הוא לימד תורה לישראל (דברים יא) "ולמדתם אותם את בניכם" וכתיב "אני ה' א-להיך מלמדך להועיל". ללמדו מצות: הקדוש ברוך הוא לימד את המצות לישראל. להשיאו אשה: הקדוש ברוך הוא אמר להם "פרו ורבו" האב זקוק לבנו להאכילו ולהשקותו לרחצו לסוכו ולהלבישו, וכן עשה הקדוש ברוך הוא לישראל (יחזקאל טז) "וארחצך במים ואשטף דמיך וגו' ואלבישך רקמה" "ולחמי אשר נתתי לך" "עלי באר ענו לה".

המדרש מתחיל במניית כל החובות של האב כלפי בנו, ומראה כיצד הקב"ה נתן את כל אלו לישראל. בין אם בנתינה ממש – נתן להם מזון, ולבוש, ולימד אותם תורה. ובין אם במצוות שציוה עליהם, הדואגות לכך שהדברים יעשו.

האב לא מסתפק בחובותיו אלא מעניק לבנו מעבר לכך: "מה האב נותן לבנו נכסים, כך הקדוש ברוך הוא עשה לישראל (ירמיה ג) ואתן לך ארץ חמדה".

כידוע, גם לבן יש מצוות וחובות כלפי אביו. גם לכך מוצא המדרש הקבלה: "ומה הבן חייב להיות מעלה לאביו דורון, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל כי תבאו אל ארץ וגו' ועשיתם עולה לה'".

הנסכים ואף שאר המצוות התלויות לארץ, הן, אם כן, הדורון שמעלה הבן לאביו, אחרי שזה נתן לו את הנכס היקר כל-כך: ארץ חמדה. הדורון מבטא את הכרת הטוב, היא ההיפך הגמור מכפיות הטובה של המרגלים.

(שלח תשפ"ב)