פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
תולדות הגיור בישראל-תקופה חמישית: תקופת האחרונים (המאה ה-16 עד היום)
סוגיית קבלת המצוות ומשמעות קבלת המצוות, חשובה גם בהקשר של האפשרות של בית הדין לבטל רטרואקטיבית את הגיור.
במסכת יבמות, דף מז, עמוד ב' נאמר: "טבל ועלה, הרי הוא כישראל לכל דבריו. למאי הלכתא?- שאי הדר ביה ומקדש בת ישראל, ישראל מומר קרינן ביה, וקידושיו קידושין". כך גם פוסק הרמב"ם במקרה שהגר חזר ועבד עבודה זרה (הלכות איסורי ביאה, פרק יג, הלכה יז). וכן פוסק השולחן ערוך (יורה דעה, סימן רסח, סעיף יב).
ומה אם יש לנו ספק אם מראש הייתה קבלת מצוות אותנטית? כאן הגישה בדרך כלל היא שהגיור תקף וזאת לאור הכלל ההלכתי ש"דברים שבלב אינם דברים" (קידושין, מט, עמוד ב'). ומה אם אנו משוכנעים שלא הייתה כוונה אמיתית לגיור, למשל כשרואים שלא שמר מצוות כל הזמן? כאן יש מחלוקת בין הפוסקים.
לדעת רבי חיים עוזר גרודז'נסקי, זה כבר "אומדנא דמוכח" שלא הייתה כוונה להתגייר והגיור מעולם לא חל (שו"ת אחיעזר, חלק ג', סימן כו, אות ב'). זו גם עמדתו של הרב עובדיה יוסף ("בעיות הגיור בזמננו", בתוך: תורה שבעל פה יג (תשל"א), עמוד ל). כך גם פוסק רבי משה פיינשטיין (אגרות משה, יורה דעה, חלק א', סימן קנ"ז). אולם הרב פיינשטיין בכל זאת פותח את האפשרות שגם אם המתגייר לא שמר תורה ומצוות אחר כך, יש מקום לעמדה שאולי הוא כן התכוון לשמור מצוות, אלא שלא עמד בזה (אגרות משה, יורה דעה, חלק א', סימן קס). לעומת זאת, הראי"ה קוק פוסק מלכתחילה שכל זמן: "שהיתה הקבלה בפה כראוי, יש לומר שאין לנו ענין עם דברים שבלב, שאינם דברים כלל, ואפי' אם יבוא אליהו ויגיד לנו שהי' בלבבו אחרת מאשר בפיו, אין לנו עסק כלל עם דברים שבלב" (שו"ת דעת כהן, סימן קנד. וראו בהרחבה: מנחם פינקלשטיין, הגיור: הלכה ומעשה, רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ד, חלק חמישי, פרק א').
חשוב לציין שהיו מקרים שבהם מתוך שיקולים של צורך אמיתי כגון לשחרר נשים עגונות או למנוע ממזרות, פסקו רבנים בעבר שהגיור לא תקף מלכתחילה אם לא הייתה שמירת מצוות (פינקלשטיין, שם, פרק ג').
בימינו, הרב גדליהו אקסלרוד טען שגם אם יש ספק אם קבלת המצוות היא אמיתית, זה מספיק כדי שהגיור לא ייחשב. הוא מתבסס על הפסק של הרמב"ם: "גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות, הרי הוא כישראל מומר (הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יז). מה שעולה מהרמב"ם הוא שגר ששמר על הדת ואחר כך עזב את הדת, נחשב לישראלי מומר וגיורו תקף וזאת במקרה "שבשעת הגיור התכוון באמת ובתמים לקיים את כל המצוות" (הרב גדליהו אקסלרוד, "גיור ללא קבלת מצוות אינו גיור", בתוך: ידידיה צ' שטרן ונתנאל פישר (עורכים), גיור ישראלי, חזון. הישגים. כישלונות. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 159). מה שאין כן אם לא יודעים אם אכן התכוון, שאז חוששין לו עד שתתבאר צדקתו. ובימינו: "לרוב רובם של המתגיירים לא הייתה מעולם (גם לא ברגע הגיור) כוונה אמיתית לשמור מצוות במשך כל ימי חייהם" (שם, עמ' 160).
בפסק דין שניתן על ידי בית הדין הגדול בהרכב הרבנים שרמן, איזירר ושיינפלד ושנכתב על ידי הרב שרמן נקבע אף יותר מכך שהגיורים שנעשו בבית הדין המיוחד לגיור של הרב דרוקמן פסולים רטרואקטיבית, שכן לא הייתה קבלת מצוות אמיתית אצל המתגיירים שם מלכתחילה. וחברי בית הדין בראשות הרב דרוקמן הם "אפיקורסים" (תיק 057845489, פורסם ב-10.2.2008). פסק דין זה עורר זעם רב בחוגים ציונים דתיים. וכאן כפי שציין הרב יהודה ברנדס עולה המחלוקת האם קבלת מצוות מחייבת קבלת מצוות באורח חיים הלכתי מלא, או שגם דבקות בשמירת מסורת מספקת, וזאת משיקולים לאומיים וממלכתיים של פתיחת דלת ל"זרע ישראל" ומניעת התבוללות נרחבת בעתיד (יהודה ברנדס, "פולמוס הגיור המתחדש", אקדמות כא (אלול תשס"ח), עמ' 95-83 ).
(שלח תשפ"ב)
