פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
(המשך ב')
כפי שהתחלנו לדון בגיליון שבתון, פרשת צו, לכלל של פסול נשים לעדות יש לא מעט יוצאים מן הכלל בעולם ההלכה. הדגשנו את כשרות העדות של נשים בענייני איסורין. נמשיך ונרחיב את הדיון על כך. המקור ההלכתי הבולט בתקופת הראשונים שמסכם את המקרים הבולטים כאן לאור התלמוד והגאונים, הוא אחד מהפוסקים הבולטים באשכנז: המרדכי (רבי מרדכי בן הלל, המאה ה-13):
מצאתי בתשובת הגאונים דאשה פסולה לכל עדות רק לשמונה דברים [=היא יכולה להעיד] ואלו הן: (א) נאמנת חיה [=מיילדת] לומר זה כהן וזה לוי, זה נתין וזה ממזר כשלא קרא עליו ערער. (ב) נאמנין על הבכור אביו לעולם אמו כל שבעה [=ימים ראשונים] חיה [=מילדת] לאלתר […] (ג) אשת איש הייתי ופנויה אני נאמנת במקום שאין עדים. (ד) נשביתי וטהורה אני [=לא נאנסתי ואני אסורה לכהן] נאמנת במקום שאין עדים. וכן אני טמאה וחברתי טהורה. (ה) אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני. וכן אשה שאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא [=צידוק] לדבריה. (ו) האשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרה מת בעלי, ובכלל זה האשה שאמרה לבעלה גרשתני דאין אשה מעיזה [=פניה בפני בעלה] וכן שאר נשים נאמנות לומר מת בעליהן רק אותן שמנה שאינם נאמנות. (ז) נאמנת אשה וקטן לומר מכאן יצא נחיל דבורים בזמן שבעלים מרדפין אחריהן, מסיחין לפי תומן. (ח) דאישתמודעינהו דפלוני אחוה דמיתנא דפלוני ואפילו קרוב ואפילו אשה דגלויי מילתא בעלמא הוא [=שפלוני הוא אח של המת שזה רק מגלה את המציאות הידועה]. (המרדכי מסכת יבמות,הגהות מרדכי פרק החולץ, רמז קיז).
כלומר, על פי המרדכי בשם הגאונים כאן, יש מספר סוגים שבהם ניתן לקבל עדות נשים או לפחות שנשים מהימנות בהם ובית הדין יכול לסמוך עליהן (יש מחלוקת בין הפרשנים האם מדובר בנאמנות או בעדות והאם יש הבדלים) כגון:
נאמנות האישה בענייני המעמד האישי: בן בכור, אישה שלא נאנסה וכדומה. (למקורות בחז"ל ראו: אליעזר חדד, " השווה הכתוב אישה לאיש-על מעמדן של נשים בבתי דין רבניים", מחקר מדיניות 100, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013, עמ' 43-41).
'משיח לפי תומו': גם אישה או קטן ואף לא יהודי, שפסולים לעדות יכולים להיתפס כמהימנים כשהם מספרים באופן אקראי על מה שקרא ואינם מתכוונים למסור עדות.
למעשה, לאורך הזמן הספרות ההלכתית הכירה בעוד סוגי מקרים שבהם האישה נאמנת:
אם הדיין מכיר את האישה וסומך על נאמנותה: "ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא, אמרה ליה בת רב חסדא: ידענא בה דחשודה אשבועה, אפכה רבא לשבועה אשכנגדה" (בבלי, כתובות, פה, עמוד א). במקרה הזה הייתה אישה שנתבעה ובית הדין קבע שהיא חייבת להישבע כדי לא לשלם, אך כשרבא שמע מאשתו ("בת רב חסדא") שהיא אינה אישה ישרה והיא חשודה שתישבע לשקר, הוא הפך את השבועה על הצד השני שתבע את האישה. כלומר, הוא קיבל את עדות אשתו שלה האמין.
אם אין מישהי אחרת-הרחבה לעדות המיילדת: כמו שהמיילדת נאמנת להעיד מי הבכור ומי כהן, שהרי היא זו שהייתה שם, כך גם אם האישה היא שהייתה במקרים אחרים, היו פוסקים שאמרו שניתן לתת אמון בדבריה. וכך למשל פוסק בספר האגודה (רבי אלכסנדר זוסלין הכהן, אשכנז, המאה ה-14): "שמעתי פוסקים מכאן שמאמינים לאדם דבר שהוא עסוק בו ולא אחר, כי ההיא דחיה [=כמו במקרה המיילדת] דנאמנת, נפקא מינא לחירופים ועניינים הנעשים בבית כנסת של הנשים, דסומכים אנשים [= על הנשים] להעיד (האגודה, קידושין, סימן סד, מובא אצל: אבי גורמן, בין מסורת לחידוש-סוגיות מסדר נשים, ירושלים: כרמל, תשפ"א, עמ'306).
אם נשים מכירות ויודעות טוב יותר מגברים: כותב בעל "תרומת הדשן" (רבי ישראל איסרלין, אשכנז, המאה ה-15): "ואף על גב דבעלמא [=שבדרך כלל] אין עדות אישה כלום, בנדון זה, דאינהו רגילי למידק טפי מאנשים [=בדברים שבהם הנשים מכירות ויודעות טוב יותר מהגברים], מהימנין להו שפיר [=אנו בהחלט מאמינים לעדות הנשים] ( תרומת הדשן, סימן שנג, מובא אצל גורמן, שם, עמ' 307).
בטור הבא אי"ה נרחיב בהבדלים בין חכמי אשכנז לבין חכמי ספרד ביחס לעדות נשים ונראה גם את הגישות של הפוסקים המודרנים.
(תזריע מצורע תשפ"ג)
