פוליטיקת הזהויות של קורח

הנאורות, שמדברת בשם ערכי יסוד האדם וחירותו, מציעה לנו חברה שבה המיעוטים והקבוצות החלשות יקבלו את חלקם בחסד ולא בזכות

בחודש שעבר הציגה המשטרה נתונים שהראו ירידה במספר מעשי הרצח בחברה הערבית, שהגיעו בשנה שעברה לשיא של 126 נרצחים. המשטרה עושה עבודה טובה מאוד, אולם עדיין נראה שהדרך ארוכה עד לבלימת האלימות ומקרי הרצח בחברה הערבית באופן סופי. בתוך תשעה ימים נרצחו בחברה הערבית שבעה בני אדם. אין לתאר את הכאב על אובדן בני אדם, שפשוט טובחים בהם כמו ברווזים. טוענים שליהודים לא אכפת מהערבים, אך השאלה היא – האם למנהיגי הציבור, במיוחד הערבים, באמת אכפת מהאוכלוסייה הערבית? במיוחד לאור זאת שלאחר שבעה נרצחים, עסוקים רק בחשד שרוכב קורקינט חשמלי יהודי דרס שתי מפגינות שהשתתפו בעצרת מחאה לציון 55 שנה לכיבוש בתל אביב, ופצע אותן באורח קל. כמובן, צריך לבדוק כל מקרה לגופו, אבל נראה שיותר משאזרח ערבי ישראלי מפחד מיהודי ישראלי, הוא מפחד מערבי ישראלי.

השנה התפרסם דוח שלפיו בקרב צעירים יוצאי אתיופיה שיעור ההתאבדות היה גבוה כמעט פי 13 מישראלים ותיקים יותר. זה עצוב מאוד, כאב גדול, ויש לטפל בתופעה חמורה זאת באופן ענייני המתייחס לגופו של עניין. מהו שורש הבעיה לתופעה כואבת זאת? ישנם קולות הטוענים ששורש הבעיה היא גזענות, ושהבעיה נעוצה במתח הקיים בין לבנים ושחורים.

מבלי לשלול סיבות כאלו או אחרות, ברצוני לטעון שהשיח הפוליטי הקיים היום לא מאפשר לשוחח לגופם של דברים. שורש הבעיה טמון, בין היתר, במה שמכונה היום "פוליטיקת הזהויות". שיח זה פונה, לרוב, לסוג מסוים של נאמנות קבוצתית, והופך את מי שחושב אחרת ל'בוגד בקבוצה'. "מה שקורה במצב כזה", טוען ג'ונה גולדברג, "זה לא שחברים באותה קבוצה חשים צורך להתאחד סביב קו פוליטי מסוים, אלא שקבוצות אחרות חושבות שהם צריכים לעשות את זה". העולם החופשי כלוא בתפיסה הזאת.

נוסיף לכל זה גם את שיח התקינות פוליטית, המציין בחירת מילים משיקולים אידיאולוגיים ולעיתים ללא קשר למציאות. ממש מצב שבו ה"חיים ומוות ביד הלשון" רחוקים במידה רבה מדי מהעובדות. דומני שהשאלה היא כיצד זה שהעולם המערבי, הנחשב לפיקח, עולם משכיל, חכם ומתקדם – לא מבין ששיח זה עלול להיות בעוכריו? הוא לא מבין שבהרבה מקרים, המילים היפות שנאמרות בשם ה'פוליטיקלי קורקט' ו"שיח הזהויות" רק מנציחות את ההיררכיה החברתית, ולא מבטלות אותה?

נראה שאתגר אנושי זה איננו חדש אלא ישן. עכשיו באמת נוכל להבין הרבה מהשאלות ומהתמיהות לאירועים בפרשתנו פרשת קורח. "ומה ראה קרח לחלוק עם משה?", "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה?". זה לא רק קורח. אלו גם רבים שהלכו אחריו. פרשה זאת איננה ספורדית, חד פעמית, אלא היא חלק מתופעה אנושית המופיעה לפנינו בלבושים שונים. מקרים רבים כאלה, המדברים בשם השד העדתי, במידה רבה הם עצמם אלו שאחראים ליצירתו ולשימורו, ודווקא אוכלוסייה הסובלת מאי שוויון משעבדת את כל הערכים האוניברסליים לזהות חד-ממדית אחת; היותם מזרחים, אתיופים, ערבים, דתיים, מתנחלים, וכו', בעוד שהמציאות הינה מורכבת. מצד שני, אלה המדברים בשם עקרונות מוסר אוניברסליים, במקרים רבים, מציעים לנו הפרדה במקום שוויון. הם מציעים לנו לשפוט אנשים על פי צבעם מינם ועדתם. רוצה לומר, הנאורות, שמדברת בשם ערכי יסוד האדם וחירותו, מציעה לנו חברה שבה המיעוטים והקבוצות החלשות יקבלו את חלקם בחסד ולא בזכות, ובכך תישמר ההיררכיה. האצטלה שכל צד עוטה על עצמו מקשה עלינו לזהות מיהו המדבר בשם האינטרסים האישיים ומיהו המדבר בשם האינטרסים הלאומיים? מיהם הפועלים והדורשים לצמצום הפערים החברתיים, ומי באמת מבקש להנציח אותם? זאת שאלה כבדת משקל.

באחת הפעמים שיתפתי את דודי, החכם דניאל מנגשה, בסיפור "קין והבל". התחלתי לתאר בפניו שמיד לאחר הרצח, אלוקים מאשים את קין ברצח אחיו, וקין, על פי אחד ממדרשי חז"ל, טוען לפני אלוקים ש'אתה בראת אותי אני פרי יצירך, אתה – אלוקים, אשם בתוצאות הקשות'. לדניאל לא הייתה סבלנות להמתין עד לסוף השאלה. הוא ענה לי: "איפה זה כתוב? זה לא כתוב בתורה. לא יכול להיות שקין ענה ככה לאלוקים, כי אנו מאמינים שאלוקים הוא טוב והטוב לא יכול לברוא רע. אם יש רע זה לא מאלוקים, זה מהאדם". למדתי ממנו שבעצם סיפור "קין והבל" וכן סיפור "קורח ועדתו", מעמידים במרכזם את רעיון האחריות האישית של האדם למעשיו.

(קורח תשפ"ב)