הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)מקורו של איסור לשון הרע הוא בספר ויקרא (יט, טז): "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה'".
נשים לב ללשון האיסור. לא נאמר בו 'אל תדברו לשון הרע' או 'אל תדברו סרה בחבריכם'. האיסור הוא לא על הדיבור אלא על ההליכה: "לא תלך רכיל בעמך". מה משמעותה של הליכה זו?
נעזר בפירוש רש"י (שם): "לא תלך רכיל – אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק…". לפירוש רש"י, האיסור ללכת רכיל איננו מכוון לאסור את דיבורי לשון הרע אלא את אופי הפעולה המאפיין את האנשים הדוברים לשון הרע. המספרים לשון הרע כמו הולכים לרגל בבתי חבריהם כדי לספר את הדברים שראו או שמעו שם לאחר מכן בשוק (לדעת רש"י, לשון רכיל דומה לשורש רג"ל, כאשר הכ"ף והגימ"ל מתחלפות; לדעת רשב"ם נכדו לשון רכיל היא מלשון רוכל המחזר בעיירות ומביא את דיבוריו אל האנשים). רש"י מוכיח את פירושו מן העובדה שבכל מקום במקרא בו דובר על רכילות, הופיע הדבר בלשון הליכה. משמע, שמדובר בצורת התנהגות מסוימת הכרוכה עם דיבורי רכילות ולשון הרע.
תפיסה מעט שונה עולה מדברי הרמב"ם. את פרק ז' מהלכות דעות פותח הרמב"ם בקביעה כי "המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תלך רכיל בעמיך'". בהלכה ב' הוא מסביר מה כלול בלאו זה: "אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני… יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת… אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי".
הרמב"ם מזכיר פעמיים את הדובר לשון הרע, והתקשו מפרשיו בשאלה מה ההבדל בין המקרים. אולם נראה שההבחנה כאן איננה בתוכן הדברים כי אם בצורתם. הרמב"ם מבחין בין שתי סיטואציות – בין אדם שהולך מאדם לחברו ומספר דברים על אנשים ובין אדם שיושב ומספר. המהלך מאיש לרעהו ומספר דברים ששמע או ראה, אם אין בדבריו גנאי- זוהי רכילות, ואם אמר דברי גנאי הוא נחשב לדובר לשון הרע. כנגדו, ישנו אותו אחד שיושב ומספר דברי גנאי על אנשים, שככל הנראה עושה זאת דרך קבע. על כן הוא מכונה בעל לשון הרע, כביכול זה המקצוע שלו (על פניו, העולה מכאן שאם הוא איננו מדבר דברי גנאי, אין בדבר איסור).
מדברים אלה נראה שאיסור לשון הרע, לדעת הרמב"ם, איננו מתמצה בסוג המילים שאדם מוציא מפיו אלא כרוך במכלול ההתנהלות שלו. אדם שהולך מאדם לאדם ומספר דברי גנאי על החבר הוא בעל אישיות בעייתית, והוא הדין כשמדובר באדם שיושב ומספר סיפורי גנאי על אנשים. כל זאת מציג את האיסור בצורה הנוטה יותר למוסר מאשר להלכה. וכשמדובר במוסר, אין מה להרחיב בדין הזה מעבר לשש הלכות. העיקר שהאדם לא יפתח אישיות של מרגל או של בעל לשון הרע (יאכנע, בלשון העם). לאור זאת ברור מדוע אין בדברי המקרא או חז"ל משום רכילות ולשון הרע על חכמי ישראל.
אך כאמור, לחפץ חיים היתה גישה אחרת. הוא כנראה ראה את לשון הרע כעניין הלכתי לכל דבר. כיצד הדבר בא לידי ביטוי בחיבורו? על כך ברשימה באה. (וירא תש"פ)
