כל רגע של קיומנו, אם עשיר הוא או אם דל, משמש פוטנציאל למציאת משמעות
"הוּא הָיָה אוֹמֵר: מַרְבֶּה בָּשָׂר – מַרְבֶּה רִמָּה. מַרְבֶּה נְכָסִים – מַרְבֶּה דְּאָגָה… מַרְבֶּה עֲבָדִים – מַרְבֶּה גָּזֵל. מַרְבֶּה תּוֹרָה – מַרְבֶּה חַיִּים…. קָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה לְעַצְמוֹ, קָנָה לוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה, קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא" (אבות ב', ז').
קביעותיו החד משמעיות של הלל מחייבות עיון. ניתן להניח שאין הוא פוסל את מהות הגשמיות והבשר והיה מסכים: "…שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין" (משנה תורה, הלכות שביתת יו"ט), ומכיר בכך שבאמצעות בשר ניתן להעניק ולהציל חיים (תרומת דם ואיברים) והוא אינו רק חומר מעלה רימה…
ובאשר לנכסים ושפע: "…וַתֵּרֶא מַלְכַּת שְׁבָא אֵת כָּל חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה, וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָיו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם וּמַשְׁקָיו…" (מלכים א', י').
עשירים ועניים היו אבותינו וחז"ל בכללם. אך רוחניותם לא נמדדה בהתאם לעושרם או, לחילופין, כעומק מצוקתם הכלכלית.
הלל הזקן מתבונן בעיניים פקוחות במשאבי העולם ומבין, שבני האדם נוטים "לחטוף", להרבות ולעיתים, להסתאב מהם ולאבד את רוחניותם.
ויקטור פראנקל, הנוירולוג והפסיכיאטר שורד השואה, מתאר בספרו "האדם מחפש משמעות", מצב הפוך אך דומה של עולם עירום ממשאבים פיסיים, שהיו שהצליחו לחלץ מתוכו משמעות ורוח: "בעודנו עומדים במקלחות, העירום שלנו חדר אל תודעתנו… כל קנייננו… לא היה אלא הווייתנו העירומה…".
במצב "אבוד" זה, היו שאִבדו תקווה ואילו אחרים מצאו אותה ביופי הטבע, בנשיאת הסבל ובאימוץ מתנות העבר. "גם במחנה קרה לפעמים, שאסיר העיר את תשומת הלב של חברו למראה יפה של שקיעת השמש מבעל לעצים הנישאים של יערות בוואריה… כל מעשינו, המחשבות הגדולות שהגינו… כל אלה לא ירדו לטמיון… אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל".
כל רגע של קיומנו, אם עשיר הוא או אם דל, משמש פוטנציאל למציאת משמעות, קובע פראנקל, ומהדהד בדבריו את דברי הלל, על אפשרות קניין העולם הבא: "בכל רגע ורגע אדם חייב להכריע, לטוב ולרע מה תהא מצבת הזיכרון של קיומו… אחרי ככלות הכל, האדם הוא הישות שהמציאה את תאי הגז של אושוויץ אבל הוא גם אותה ישות שנכנסה זקופה אל תאי הגז האלה, ועל שפתיה תפילה לאל או "שמע ישראל".
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(קרח תשפ"ב)