אז איזה תגמול אתם צריכים?

"אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, ויהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם." (אבות, א', ג')

סיפא המשנה מאתגר מאוד ליישום, בבקשו מאתנו לחוש רגש ספציפי (יראה), כלפי מושא נתוּן (בורא עולם). אמירה זו דומה להדרכות המוכרות: "ואהבת את ה' א-לוהיך…" (דברים ו', ה'),  "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ח, י"ט) ונדמית  לכאורה, כחזרה מדויקת על הציווי: "וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ" הנזכר חמש פעמים (!) בספר ויקרא.

מה, אם כן, בא אנטיגנוס לחדש?

שלושה הבדלים מצאתי בין ציווי היראה בתורה, לדברי אנטיגנוס:

ראשית, בעוד הציוויים על יראת ה', הנזכרים בספר ויקרא, נאמרים בהקשר של הרחקה מפגיעה ומניצול חולשתו של אדם (שימת מכשול בפני העיוור, אונאת דברים, הדרַת פני זקן, איסור לקיחת נשך ובעבד – האיסור להעבידו בפרך), הרי שבמשנתנו נדרש האדם ליראה, בבצעו התנהגות חיובית ורצויה: עבד המשמש את רבו.

עניין שני, בעוד צוויי היראה בתורה, נאמרים לנוכח התנהגות המתרחשת בזירה שבין אדם לחברו, הרי שבמשנתנו מוזכרת יראת ה', במובנה העמוק, בזירת היחסים שבין אדם למקום.

שלישית, בעוד בספר ויקרא היראה מוגדרת מתוך עולם המעשה (doing), הרי שמשנתנו דנה בה, לטעמי, כעמדה ותפישת עולם רצויה (being – אל תהיו כ… אלא…).

באשר לקשר בין שני חלקי המשנה, אבקש להציע פרשנות לביטוי "מורא שמים", לפיו מלבד משמעות המורא כריחוק והוד, ניתן לזהות בו גם אלמנט של  נִיראוּת (יראה = מלשון להיראות).

לנִראוּת מתייחס ויקטור פראנקל: "כאשר האדם עומד על בימת החיים ומשחק את תפקידו בהם… נוכח האורות המסמאים של חיי היומיום, לעיתים הוא שוכח שמתבוננים בו…" (השאיפה למשמעות).  הידיעה שאנו נצפים ושישנו מצפון/מוסר עליון, מכוונת אותנו לחיים ערכיים ובעלי משמעות.

"יש שמים מעליי, יש בתוכי שמים", כתבו אביב גפן ואביתר בנאי, ותיארו מרחק וקרבה, למשהו גדול ורחב מהם.

אדם העובד את בוראו מתוך קבלת ריבונותו ובה בעת חש ייחודי, רצוי, קרוב ומושגח על ידו, אינו זקוק לפרס ולתגמול חיצוני. והלוואי ונצליח לחיות במערכת יחסים שכזו עם אלוקים ואדם.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

(קרח תשפ"א)