פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
בטור הקודם ראינו שבאופן עקרוני נשים יכולות לעלות ולקרוא בתורה, אבל משום "כבוד הציבור" מנעו זאת מהן. בטור זה נעסוק בנושא זה של "כבוד הציבור".
הכלל של "כבוד הציבור" מופיע בתלמוד בהקשר של סדרי בית הכנסת שש פעמים: איסור קריאה בתורה מן החומשים, איסור גלילת ספר התורה משום טורח הציבור, איסור על שליח הציבור להסיר את הכיסוי מן התיבה, איסור קריאה בתורה של קטן פוחח (שבשרו מגולה), איסור על כוהנים לעלות לדוכן בסנדליהם ואיסור על נשים לעלות ולקרות בתורה (רונית עיר שי, "בין כבוד לשוויון: על מגמת ההתנגדות לקריאת נשים בתורה", בתוך: רונית עיר-שי ודב שוורץ (עורכים) רוח חדשה בארמון התורה-ספר יובל לכבוד פרופ' תמר רוס עם הגיעה לגבורות, רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2018, עמ'326-301, ראו בעמ' 307 וההפניות שם).
מהו, אם כן, כבוד הציבור בהקשר של מניעת נשים מעליה וקריאה בתורה? לדעת הרב פרופ' שפרבר בספרו על סוגיה זו (דניאל שפרבר, דרכה של הלכה-קריאת נשים בתורה: פרקים במדיניות פסיקה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 2007, עמ' 24 ואילך) ניתן להציע כאן מספר כיוונים: כגון, שזו השפלה לציבור, אם אין גברים היודעים לקרוא בתורה ואילו נשים כן יכולות. או, שיש בזה משום חשש להרהורי עבירה מצד הגברים אם אישה קוראת בתורה (שפרבר, שם). לדעת פרופ' אליאב שוחטמן, הבעיה היא בערבוב בין גברים ונשים בבית הכנסת הפוגע בכבוד הציבור (אליאב שוחטמן, "עליית נשים לתורה", סיני קל"ה-קל"ו [תשס"ה], עמ' רעא-שמט, ראו בעמודים רעה-רעט). לעומת זאת, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל קובע במפורש שאין חשש ערבוב ופריצות:
"וראיה גדולה לדבר ממה שכתוב: הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים לא תקרא אשה בצבור מפני כבוד הצבור (מגילה כ"ג) ופירוש כבוד הצבור הוא שלא יאמרו: שאין בין האנשים מי שיודע לקרא בתורה אבל לא אמרו משום פריצות" (שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חושן משפט סימן ו).
בולט כאן גם שחז"ל לא אסרו על קריאה בתורה של נשים משום "קול באשה ערוה". מכאן ניתן לראות שבקריאה של מצווה אין קול באשה ערוה (הרב עובדיה יוסף, יחווה דעת, חלק ד', סימן טו, מובא אצל: חיים נבון-גשר בנות יעקב: מעמד האישה בהלכה-בין עבר לעתיד, תל-אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2011, פרק ז', עמ' 229, הערה 4).
עד כמה יש לתת משקל לנימוק של כבוד הצבור? בעניין זה חלוקים פרופ' אליאב שוחטמן והרב פרופ' דניאל שפרבר בחיבוריהם שנזכרו לעיל. לפי שפרבר, הברייתא אינה כוללת שני חלקים אלא רק חלק אחד שלפיו נשים יכולות לעלות לתורה ולקרוא בה, אך מפני כבוד הציבור אינן יכולות וזה עיקר הדין. לעומתו, הרב שפרבר סבור שמדובר בשני שלבים. מלכתחילה נשים עלו לתורה וקראו בה, ורק בשלב מאוחר יותר מנעו זאת משום כבוד הציבור. מתוך כך ניתן להסיק שאם תהיינה נסיבות שבהן בעיית כבוד הציבור לא תתקיים, ניתן יהיה לחזור למה שהיה נהוג בעבר שנשים עלו לתורה וקראו בה. וכלשונו של שפרבר: "אפשר וקריאתה של אשה בתורה הינה פגיעה בכבוד הציבור רק בהקשר סוציולוגי היסטורי מסוים" (דרכה של הלכה, עמ' 29).
בכל מקרה, מדובר בהסברים התלויים בזמן ובמקום. כך הוא גם לגבי מצב שבו גברים רגילים שנשים מדברות בציבור (הרב הנקין בשו"ת בני בנים, חלק ד', סימן יג). בדומה פסק הרב עובדיה יוסף, בניגוד לדעת התשב"ץ בשם רבו המהר"ם מרוטנבורג שאסר על נשים להיכנס לבית הכנסת מקושטות בזמן החופה כי זה לא הדרך המקובלת, שכיום נשים יכולות להיכנס כי הנוהגים השתנו בעניין זה (מובא אצל שפרבר, שם, עמ' 28, הערה 29).
עד כמה "כבוד הציבור" יכול להידחות בשל שיקולים אחרים, ניתן לראות מהפסק של רבי מאיר מרוטנברג: "עיר שכולה כהנים, יקרא הכהן ב' פעמים, ושוב יקראו נשים… [היכא דלא איפשר ידחה כבוד הציבור]" (מהר"ם מרוטנבורג: תשובות , פסקים ומנהגים, סימן מז עמ' סו (ראו אצל שפרבר, שם, עמ' 31 ובהערה 33). כלומר, אם יעלו כהן אחר כהן, יגידו שהשני העולה אינו כהן, ויטילו בו פגם כהונה, ולכן עדיף שיעלו נשים.
וכאן אנו נכנסים לשיקול של כבוד הבריות אל מול כבוד הציבור, ובכך נעסוק אי"ה בטור הבא.
(סוכות תשפ"ד)
