פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
יותר ממאה שנים לאחר מתן זכות הצבעה לנשים במדינות רבות במערב, עדיין קיים פער משמעותי בין גברים ונשים בתפקידים ציבוריים ברוב המדינות. אולם, יש הבדל בין מדינות שונות. סקנדינביה היא מהמובילות בשוויון בין גברים ונשים. ישראל מפגרת מאחור. מי שבולט בישראל בהתנגדות לכהונת נשים בתפקידים ציבוריים הם, כידוע, המפלגות החרדיות.
נפתח את הדיון בסוגיה זו בפרשת מינוי מלך בתורה: "כִּי תָבא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-להֶיךָ נתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּויִם אֲשֶׁר סְבִיבתָי: שׂום תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-להֶיךָ בּו" (דברים, יז: יד-טו).
מדרש ספרי לפרשת שופטים, פסקה קנז קובע מפורשות: "שום תשים עליך מלך: מלך – ולא מלכה". כפי שראינו בטורים קודמים, הרמב"ם מרחיב מאוד את הדברים: "אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש" (הלכות מלכים, פרק א, הלכה ה). כאמור, הפוסקים נחלקו בשאלה אם אכן יש מקור מדרשי לדברי הרמב"ם או שזו הוספה שלו.
בפועל היו, כפי שראינו בחלק הראשון של הסידרה, מספר מקרים של נשים שהיו בתפקידים ציבוריים בעם ישראל. שתי הדוגמאות הבולטות שבהן עסקנו הן: 1. דבורה הנביאה והשופטת. 2. שלומציון המלכה במאה הראשונה לפני הספירה.
כל דיון במסורת היהודית הפוליטית מתבסס על שני מרכיבים, שלא תמיד חופפים: א. הטקסטים היהודים לדורותיהם על מה שראוי להיות. ב. המציאות כפי שנהגה בפועל, העולה מהתעודות ההיסטוריות שנותרו בידינו. אמנם, עצם קיומו של נוהל מסוים במציאות, עדיין לא אומר שהמסורת היהודית מאשרת אותו. אבל בוודאי שאם לא שומעים אנו על מקורות מגנים בטקסטים היהודים הנורמטיביים, יש בכך כדי לתת חיזוק ללגיטימיות של הנוהג. לאור זאת, ניתן לומר כי העדר הביקורת על דבורה, שלומציון, מרים ודומותיהן, מצביע על הלגיטימיות שבכהונת נשים בתפקידים ציבוריים.
אם חוזרים אנו לעולם הפסיקה ההלכתית, מספר פוסקים בני זמננו עסקו בסוגיה זו. נתייחס לכך בקצרה.
כזכור, הראי"ה קוק בתשובתו לתנועת המזרחי, אותה ציטטנו בעבר בהרחבה, קבע נחרצות: "בהלכה ובאגדה, הננו שומעים קול אחד, שחובת עבודת הצבור הקבועה מוטלת היא על הגברים, ש'האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש'. ושתפקידים של משרה, של משפט ושל עדות, אינם שייכים לה, וכל כבודה היא פנימה".
כך גם פסק הרב יחיאל יעקב ויינברג (שו"ת שרידי אש, חלק א', סימן קנו): "הסכמנו כולנו, שבחירת הנשים היא נגד מנהג ישראל ונגד המוסר הישראלי בחיי הציבור, שהשתדלו תמיד לשמור על כבודה בת מלך פנימה, […] לכן, בוודאי מן הראוי למנוע ככל האפשר את השתתפות הנשים בהנהגת הקהילות וגם בבחירות".
לעומתם, הראשון לציון הראשון למדינת ישראל, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הבחין בין מינוי שררה לבין קבלת הציבור את האישה לתפקיד ציבורי. אם הציבור מקבל עליו אישה, כמו שקיבלו את דבורה כשופטת, אין כל בעיה בכהונת אישה בתפקידים ציבוריים. לכן כהונת אישה בתפקיד בעקבות בחירות מותרת גם לשיטת הרמב"ם (שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, סימן מד).
רבי משה פיינשטיין דן באפשרות של אישה אלמנה להתמנות לתפקיד משגיחת כשרות. הוא מתייחס לפסיקת הרמב"ם על כך שאין למנות נשים לא רק למלוכה, אלא לתפקידי שררה בכלל וקובע:
"סוף דבר אף שיש הרבה ראשונים הסוברים כהרמב"ם אבל רש"י ותוס' והרא"ש והר"ן ורמב"ן פליגי ומסתבר שכן סובר גם הרשב"א ובודאי למעשה יש להחמיר כשיטת הרמב"ם […] ולכן לצורך גדול בשביל חיות האלמנה ובניה היה שייך לסמוך על החולקים על הרמב"ם כבכל פלוגתא דרבוותא" (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן מה).
בציונות הדתית התקבלה הדעה שנשים יכולות לכהן בתפקידים ציבוריים כחברות כנסת ושרות, ואכן היו דוגמאות לכך. אולם בזרם החרד"לי היו פוסקים שהתנגדו לכהונת נשים בתפקידים ציבוריים כמו הרב שלמה אבינר (אורי פולק, אתר כיפה, ז חשון תשע"ג, 23/10/2012) והרב אליקים לבנון (שמוליק גרוסמן, אתר כיפה, 23.5.2010). בניגוד לכך, בפסק דין שקדיאל (שנאסר עליה לכהן במועצה הדתית בירוחם), קבע המשנה לנשיא בית המשפט העליון והמומחה במשפט עברי, פרופ' מנחם אלון, כי אין מניעה, גם על פי קולות בולטים בהלכה לנשים לכהן בתפקידים ציבוריים (בג"צ,153/87, פ"ד מב (2) 221).
(כי תצא תשפ"ג)
