הרב אבינדב אבוקרט (רב קהילת אברהם יגל, גבעת שמואל)אחד האירועים הדרמטיים ביותר בחיי האבות הוא המפגש בין עשו השב מן השדה לבין יעקב המבשל את נזיד העדשים. בקריאה ראשונה נראה, כי מדובר באירוע מקרי של מצוקת רעב חריפה הנענית בעסקה מוצלחת המנצלת את ההזדמנות. אבל יש עדיין מקום לשאול- האם עד כדי כך בז עשו לבכורה שהיה מוכן לוותר עליה בשביל רעב זמני? מוכרחים אנו לומר, שנימוקו של עשו לוויתור על הבכורה [בראשית כה לב]- " הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" אינן מילות גוזמה הנפוצות במחוזותינו בסלנג, אלא אמירה עמוקה של אובדנות חריפה.
עשו ראה עצמו כמי שחייו מוטלים בסכנה, הוא חי בתודעה שהמוות אורב לו בפינה. עשו היה איש שדה עם מקצוע מסוכן של התמודדות עם חיות רעות וכן מאבק צפוי לו עם נמרוד. עד כדי כך מגיעים הדברים לחריפות בפירוש הכלי יקר- "כי נראין הדברים שבכוונה ולא במקרה יזד יעקב נזיד, כי ידע שיבוא עשו מן השדה והיה רצונו לקנות ממנו הבכורה, ולטעון עליו 'הרי אתה הולך בכל יום במקום גדודי חיות וחייך תלוין לך מנגד ולמה זה לך בכורה, כי בעיני אתה חשוב כמת בכל יום…, והודה עשו לדבריו ואמר… ואני קרוב יותר אל המיתה מן החיים אם כן למה זה לי בכורה". יהיה אשר יהיה, המילים 'הולך למות' מרמזות פה על תפישת עולם שלמה המתמקדת במוות הקרב, הרואה שחורות ומצפה לגרוע מכל, עד כדי מהלך חיים שלם- "דאם מפני הרעב אמר כן 'הנה אנכי מת' מיבעי ליה" [שפתי חכמים].
המדרש מתאר כי נזיד העדשים היה חלק מסעודת האבל על מותו של אברהם. העובדה שסבו הגדול- שחי את החיים במילואם ובא עם כל ימיו- נפטר, נסכה בעשו ייאוש עצום. "כשראה שנפטר הצדיק זקנו, אמר באותו זקן נגעה הדין, א"כ לא מתן שכר ולא תחיית המתים ועכשיו אני עייף וקרוב למות" [שכל טוב]. הייאוש הזה הולך וגובר כשעשו חושב על עצמו. לו, בניגוד לאברהם, לא מחכה שום עולם רוחני לאחר פטירתו. "כי בצאתו מהעולם הזה הוא מת באמת כי לא היה לו שם חלק, ובכל המשך ימיו הוא הולך כדי למות באותו עולם" [אלשיך]. לא רק עשו חווה את תחושת האבדון הזו, אלא כל מי שאינו מאמין בעולם הבא ובהישארות הנפש חי בתחושה מתמדת של חידלון וחוסר טעם. על פי תפישת עולם כזו, לא פלא שהתלמוד [בבא בתרא טז ב] מייחס לעשו עבירות כמו- הריגת נפש, כפירה בתחיית המתים וכפירה בעיקר. כל אלו הם תוצאה נלוות של מי שאינו מאמין במעלת החיים ובמשמעותם הנצחית.
את האמירה על ההליכה למות מבאר רש"י כבירור שערך עשו על המחיר שהוא אמור לשלם בעסקה- הבכורה. כשהוא מבקש לעמוד על טיבה של בכורה זו אומר לו יעקב: "כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין, ופרועי ראש. אמר אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה'". ושוב תמהים אנו, וכי זו מהותה של הבכורה ושל עבודת המקדש וקודשיו, עבודה שכולה חשש מן המוות והעונש? אין זה מן הנמנע שיעקב אכן תיאר באוזניו של עשיו את כל מהותה של עבודת המקדש השמורה לבכורים. אבל עשו, שלא האמין בקודש וברוח, ראה בעיני רוחו רק את המוות האופף את עבודת הקורבנות ואת מעשי הכוהנים. מי שכל חייו הולך אל המוות, מי שאינו מאמין בציפייה ובתקווה רואה במקדש כמקור סכנה במקום למצוא בו מקור של חיים. מי שהולך אל הייאוש אינו אדם שיכול להאמין בתיקון ואין לנו אלא להמליץ לגביו את הנחיית רבותינו- 'הלעיטהו לרשע- וימות!'.
(תולדות תשע"ט)
