פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
פמיניזם והלכה-ב': ציוני דרך, דמויות רעיוניות מרכזיות וזרמים בולטים. חלק ראשון
לאורך ההיסטוריה המערבית (בניגוד לכמה חברות שבטיות) נשים הופלו לרעה ביחס לגברים ברוב תחומי החיים המשמעותיים: השתתפות ציבורית; שליטת הגברים על גופן ועל רכושן של נשים; פגיעות פיזיות קשות בנשים, ועוד. גם גדולי ההוגים בעבר ראו כ"מובן מאליו" את עליונותו לא רק הפיזית, אלא גם האינטלקטואלית של הגבר על האישה.
אולי הדמות הבולטת כאן היא אריסטו (322-384 לפני הספירה), אחד משני הפילוסופים היותר משפיעים בהיסטוריה, בצד מורו אפלטון. לדעתו: "יחס הזכר לנקבה הוא מדרך הטבע יחס של יסוד מעולה ויסוד נחות-שולט ונשלט" (אריסטו, פוליטיקה ספרים א,ב,ג, תרגום: נורית קרשון, תל-אביב, רסלינג, 2009, ספר א', פרק 5, עמ' 35). וכי: "הזכר מתאים למנהיגות יותר מן הנקבה, להוציא מקרים שאינם כדרך הטבע" (אריסטו, שם, פרק 12, עמ' 53). הגישה האריסטוטלית השפיעה, כידוע, על הוגים רבים לאורך ההיסטוריה בעולם הקלאסי, בקרב הוגי ימי הביניים ובעת החדשה. היא גם שולבה לימים במורשת הרומאית הרפובליקנית, כפי שהיא הועלתה על נס על ידי כותבים דוגמת קיקרו בשלהי הרפובליקה במאה הראשונה לפני הספירה ו"גולתה" מחדש בעידן הרנסנס האיטלקי במאה ה-16 על ידי הוגים כמקיאבלי. "הסגולה האזרחית" virtu)) הרפובליקנית הראויה, כללה אומץ, גבורה, נחישות, הקרבה- סגולות שנתפשו כגבריות במובהק.
ובכל זאת, היו הוגים נדירים שגישתם ביחס ליכולותיהן של נשים הייתה שונה. ללא ספק הדמות הבולטת ביותר כאן היא זו של מורו ורבו של אריסטו, אפלטון (347-427 לפני הספירה). בחיבור המופת שלו "פוליטיאה" (מתורגם בדרך כלל כ"המדינה") טוען אפלטון כי את המדינה האידיאלית ינהיג מעמד ה"שומרים" בעל הסגולות הראויות ובמרכזן משקל דומיננטי לתבונה לעומת שני חלקי הנפש האחרים: הגבורה והאקטיביות, והכי נחות: התאוות. השומרים יקבלו חינוך משותף מגיל צעיר על ידי המדינה להקדיש את חייהם לטובת המדינה כלוחמים, והטובים והמבוגרים שבהם כמנהיגים-פילוסופים בראשות המלך הפילוסוף. בספר השביעי של הפוליטיאה מתאר אפלטון כיצד החינוך של הבנים והבנות יהיה זהה מתוך תפיסה שההבדלים הביולוגיים בין המינים אינם משפיעים בדרך כלל על הבדלים ביכולות מנטליות (שכליות ונפשיות) בין גברים ונשים. לכן, החינוך האינטלקטואלי והפיזי צריך להיות משותף לנערים ולנערות.
הדובר העיקרי בדיאלוג "המדינה" – כבדרך כלל אצל אפלטון-סוקרטס (שבחיבור בשל זה בשונה מכתביו המוקדמים, משקף במידה רבה את תפיסות אפלטון יותר מאשר את אלו של סוקרטס המקורי) קובע בבהירות: "אל נא תדמה בנפשך שבאיזה דבר מדברי נתכוונתי יותר לגברים מאשר לנשים, ככל שתזדמנה במדינה נשים המוכשרות לכך מצד תכונתן הטבעית" (אפלטון, "המדינה", בתוך: כתבי אפלטון, בתרגום ועריכת י. ליבס, ירושלים ותל-אביב: שוקן, 1979, ספר ז', 540, כרך ב', עמ' 459 ). כלומר, בעיני אפלטון אין שום "מהות טבעית" שהופכת את הנשים לפחות מתאימות להיות לוחמות, מנהיגות ופילוסופיות בשל ההבדלים הביולוגיים בינן לבין הגברים, וזה הרי ציר המחלוקת המרכזי בין תומכי הפמיניזם לגווניו למתנגדיו. ביטול המשפחה והקנין הפרטי אף הם קשורים בחינוך משותף זה ליצירת שירות משותף של גברים ונשים שבמרכזו טובת המדינה ולא העניינים האישיים. לעומתו, אריסטו שמתנגד בחריפות לביטול המשפחה והקנין הפרטי ואף רואה בקיום המשפחה מעגל ראשוני הכרחי שבשיאו המעגל של האזרחות במדינה, טוען בדיוק ההיפך מאפלטון כי שלטון של הגברים על הנשים, הילדים והעבדים במסגרת המשפחה, הוא הבסיס לקיום מדינת-עיר מסודרת המונהגת על ידי הגברים האזרחים.
יחד עם זאת, חשוב לזכור היטב שהגישות המהפכניות של אפלטון לגבי ביטול המשפחה והקנין הפרטי וגם לגבי היחס השווה לגברים ולנשים, הן רק לגבי העילית- מעמד השומרים. באשר לשאר בני החברה, אלו שעוסקים בתחומים האישיים והחומריים שלהם (איכרים, בעלי מקצועות, סוחרים וכו'), אף אחד מהשינויים המהפכנים הללו לא יתקיים. בסופו של יום, בניגוד גמור לגישות דמוקרטיות ופמיניסטיות מודרניות, אפלטון הוא אולי גדול האליטיסטים בהיסטוריה. הוא בז להמונים. תפיסות שוויוניות בין בני אדם, אינן חלק מעולמו. מה שחשוב לו הוא להראות כיצד יכולה להתנהל המדינה האידיאלית שהיא גם מדינת הצדק, שבה כל חלק עושה את תפקידו המתאים לו בתוך המכלול בהובלת המיעוט האיכותי. ובכל זאת, עצם ראיית נשים כבעלות פוטנציאל שווה לגברים, נותר מגדלור יחיד באפלת הדורות במערב עד לסוף המאה ה-18, שבה נפתח במאמר הבא אי"ה.
(בלק תשפ"ב)
