עולה חדש

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ… וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'…" (בראשית י"ב א'-ד').

אם נחשוב על כך, הרי שרוב רובם של היהודים במדינת ישראל הנם עולים, בנים או נכדים של עולים חדשים. נתון ביוגרפי זה מעצב לתפישתי זהות ותודעה לאומית ייחודית, שלה השלכות בזירת המחשבה והמעשה.

אתעכב על ארבעה מאפייני זהות ישראליים השזורים להבנתי בחוויית העלייה:

מחויבות אקטיבית – כעולים/צאצאי עולים, אנו נושאים עמנו ידע "ארגוני/לאומי" צרוב, המזכיר לנו שלא תמיד היינו כאן ושלא תמיד הייתה לנו מדינה. מכיוון שכך, רבים מאתנו מתהלכים בתודעה שקיומה של המדינה המיוחדת שלנו אינו מובטח, ושעל כתפינו מחויבות לעבדה ולשמרה, להצילה ולפתחה מבחינה כלכלית, חברתית, דמוגרפית ורוחנית. תודעה זו גם יוצרת בינינו, לא אחת, מחלוקות…
זהות מרוּבֶדֶת – כעולים, אנו מתהלכים על חבל דק ומתוח בין רצון ליצירת קולקטיב ישראלי חדש, מכיל ומגוון, לבין הרצון לשמור על אותנטיות מסורתית, תרבותית ועדתית.
חוסן ועצמאות – בשל מוצאינו המגוונים, מציאות בה איננו מבינים או מובָנים לסביבה, מביאה את הישראלי המצוי לפיתוח חוסן ועצמאות ("אם אין אני לי מי לי") , מחד גיסא, ומאידך גיסא- ליצירת קשרים ומעגלים חברתיים מגוונים של שייכות וסיוע הדדי.
אידאולוגיה ונכונות להקרבה – העולים לארץ בחרו לשים את אידיאל הציונות בראש סדר העדיפויות שלהם. דרך החיים, ששרטטו עבורנו, כוללת מוכנות להקרבה בגוף ובנפש לטובת צרכי המדינה.

"הירח משגיח מעל, על גבִּי שק האוכל הדל, המדבר מתחתי, אין סופו לפנים, ואמי מבטיחה לאחי הקטנים: עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים, מאמץ אחרון, לפני ירושלים…" ( מתוך השיר: "המסע לארץ ישראל", מילים: חיים אידיסיס, לחן: שלמה גרוניך, ביצוע: מקהלת שבא)

עיון בפרשת השבוע גורם לי להתבונן בהערכה באלו בינינו שהניחו מאחוריהם עולם ושורשים והלכו/ עלו לארץ המובטחת. אבי, אליעזר דוד יפֶה ז"ל וכן אימי רבקה יפה לבית שנֶרְב, היו ביניהם.

לֶךְ-לְךָ – לא רק העברי הראשון, היה אברהם, אלא גם אב הטיפוס של העולה החדש. מחויבותו האקטיבית ליישוב הארץ (כלכלית ורוחנית), זהותו המרובדת, חוסנו, עצמאותו ונכונותו להקרבה אינסופית, עדיין מתווים לנו דרך. (לך לך, תש"פ)