הרב יגאל גרוס
בפרשת השבוע שולח בלק בן ציפור את זקני מדיין וזקני מואב עם קסמים בידם, כדי לשכנע את בלעם לקלל את עם ישראל. בעקבות זאת נעסוק השבוע בשאלה- מהו הכישוף שאסרה התורה, מדוע הוא נאסר, ובמחלוקת האחרונים האם מותר ללכת למופע של קוסם המשתמש בזריזות ידיים בלבד?
עשיית קסמים
הגמרא במסכת סנהדרין (סז ע"ב) מחלקת בין שלושה סוגים של קסם: א. העושה כישוף ממש – דינו בסקילה. ב. האוחז את העיניים – עובר על איסור דרבנן. ג. המשתמש בספר יצירה – אינו עובר על איסור כלל, שכן כפי שביאר רש"י (ד"ה עסקי) בניגוד לכשפים שחיצוניים ליהדות ומנוגדים לה, הכוחות בספר יצירה הם כוחות שהקב"ה נתן. ובלשון הגמרא: "אמר אביי: הלכות כשפים כמו הלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה. העושה מעשה – בסקילה, האוחז את העינים – פטור אבל אסור, ספר יצירה מותר לכתחלה – כדרב חנינא ורב אושעיא. כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה".
כדברי הגמרא פסקו להלכה הסמ"ג (לא תעשה נה) והרמב"ם (לא תעשה לד), אם כי לא ציינו בדבריהם את ההיתר להשתמש בספר יצירה. השולחן ערוך (יו"ד קעט, א) כן הזכיר היתר זה, אך מכל מקום בבאר היטב (שם, יא) הביא בשם הלבוש, שדבר זה דורש קדושה וטהרה מיוחדת שלדבריהם לא נמצאות בדור הזה, וכך הדעה המקובלת ביחס לשימוש בקבלה מעשית.
טעם האיסור
מדוע נאסרו מעשי כשפים? נחלקו על כך הרמב"ם והרמב"ן:
א. הרמב"ם במורה נבוכים (ג, כט) ובהלכות עבודה זרה (יא, טז) כתב, שלמעשה אין ממש בכשפים ובקסמים. הסיבה שבכל זאת נאסר השימוש בהם היא, שעובדי הכוכבים היו משתמשים בהם במהלכי טקסי עבודה זרה כדי להלהיב ולשכנע את הקהל, ויש להתרחק מכל סממן של עבודה זרה.
ב. הרמב"ן (דברים יח, ט) חלק על הרמב"ם, וכמו רוב הראשונים סבר שיש בכשפים אמת מסוימת. למרות זאת, נאסר על עם ישראל להשתמש בכשפים, מכיוון שהקב"ה ייעד לעם ישראל מעלה גדולה יותר והיא להסתמך על נביא שצודק בכל דבריו, ולא בכשפים שלעיתים צודקים ולעיתים טועים.
מחלוקת דומה ביניהם קיימת ביחס לשאלה, האם יש מזל לישראל. הרמב"ם (אגרת תימן ד"ה אבל) טען שאין כזה דבר מזל, ומשום כך אין טעם להסתכל בכוכבים וכדומה, ובדומה לטענתו כאן, שאין כוחות הפועלים מעבר לכוחות הטבע (למעט הקב"ה). הרמב"ן (שו"ת הרשב"א המיוחסות, רפג) חלק וסבר שאכן יש משמעות במזל ובכוכבים, וכמו הכשפים הם חלק מהמערכת שהקב"ה יצר.
קוסם בימינו
בעקבות מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, נחלקו האחרונים האם מותר ללכת לקוסם בזמן הזה:
א. הב"ח (יו"ד סי' קעט) צעד בעקבות הרמב"ם, שכאשר התורה אסרה את הכישוף היא אסרה אותו למרות שאין בו ממש. משום כך לשיטתו גם בזמן הזה קוסמים המשתמשים בזריזות ידיים עוברים על איסור דאורייתא, וכן פסקו להלכה גם הש"ך (יו"ד קעט, יז), הרב עובדיה יוסף (יביע אומר יו"ד ה, יד), הרב וואזנר (שבט הלוי ה, קכט), ובלשון החכמת אדם (כלל פט, ו):
"עוד אמרו, איזהו מעונן? הוא מין התחבולה, עד שתדמה לאנשים שיעשה עניינים שאין אמיתתו בהם. יקחו חבל וישימו אותה בבגדיהם ויוציאו נחש, וישליך טבעת לאוויר ויוציאו מפי אדם העומד לפניו והעושה זה לוקה. ומזה תראה שאותן הבדחנים שעושין כדברים אלו בחתונות ונקראים 'טאשין שפילער' עוברים בלאו, ולכן מי שבידו למחות צריך למחות וכל שכן שאסור להסתכל ולראותם".
ב. הרדב"ז (אלף, תרצה), הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות א, תנה) והרב אשר וייס (שיעור) צידדו בדברי הרמב"ן שטען, שהסיבה שהרמב"ם סבר שיש איסור בזריזות ידיים היא משום שלשיטתו אין בכלל המציאות קסמים. לכן, כאשר התורה אסרה קסמים היא אסרה דברים שכן קיימים במציאות (כגון זריזות ידיים), אך לא דברים שאינם קיימים כלל (כגון כשפים).
לעומת זאת, הרמב"ן סובר שאכן יש במציאות מעשי כשפים, והם הם אלו שנאסרו, משום כך אין איסור להיות בהצגה של קוסם המשתמש בזריזות ידיים בלבד – וכן נראה שנוהגים בפועל. עם זאת, יש שציינו שנכון לומר לקהל שמדובר בזריזות ידיים, כדי להימנע מגניבת דעת הקהל הסובר שיש בקסמים ממש.
(בלק תשפ"ב)
