קיום מצוות לקט, פאה ושכחה הן דרך לקיים את מצוות 'ואהבתך לרעך כמוך' על ידי הגר
חז"ל מתארים בברייתא במסכת יבמות אלו דברים אומרים לגר הבא להתגייר כחלק מתהליך הודעת המצוות: "מודיעין לו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות קשות, ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני…" (יבמות מ"ז ע"א). מדוע בחרו חז"ל לציין דווקא את מצוות לקט, שכחה ופאה ומעשר עני? מה מיוחד במצוות אלו ומדוע הן מהוות חלק מהותי מתהליך הגיור?
הרב יעקב מידן הסביר את הצורך במצוות אלו בהקשרן לסיפור רות המואבייה שלקטה בעומרים. לדעתו, מצוות לקט ופאה מכוונות לגר עני (ולא גר בעל שדה) שלוקט בשדות ישראל, והוא מוזהר שלא ללקוט מעבר למה שמותר לו גם כאשר יהיה יהודי: "בלקטו משדות זרים, אם ייטול יותר מן המגיע לו, כגון שילקטו בעומרים במקום שני שיבולים ולא יותר, יחטא בגזל. עתה הוא עדיין גוי, והוא יכול להבין זאת, שהרי בשבע מצוות בני נח כל זלזול ממונות דינו במיתה" (תקוה ממעמקים – עיון במגילת רות, פרק שלישי הערה 6).
המהר"ם שיף מסביר באופן מאד מקורי את הצורך להזהיר את הגר דווקא במצוות הקשורות לנתינת ממון והסיבה תלויה באופיו של הגוי שבא להתגייר. הסיבה שמודיעים לגוי הבא להתגייר דווקא עוון לקט שכחה ופאה היא משום שיש לגוי אופי של צרות עין וקמצנות. אם הוא רוצה להתגייר הוא חייב לדעת מראש שצריך להיות בעל לב רחב הנותן לקט שכחה ופאה צדקה ומעשר עני ואלו חלק מחובות הדת והחברה היהודית: "גר שבא להתגייר מודיעים אותו עוון לקט שכחה ופאה… אמנם נראה מצד טבע הבן נח מדקדק הוא על פחות משווה פרוטה ודקדוק זה מקנה בנפשו טבע הכילי – הקמצן, ולהכי מודיעים אותו תחילה עוון לקט שכחה ופאה, כדי שיפרוש, מפני שמצד טבעו קשה לו לראות איך יקח זולתו עמלו ויגיעה…" (הדרן בסוף מסכת בבא קמא).
לפי דברי המהר"ם שיף, הצדקה היא הניסיון הגדול של מי שבא להתגייר ולכן מצוות אלו אמורות לחנך את הגר: "אמנם הבא להתגייר ומחזיק בגרותו ומשנה את מעשיו בנושא לקט שכחה ופאה רב שכרו עד מאוד כמעשה רות עליה נאמר אשר באת לחסות בכנפיו".
המאירי מסביר בהסברו על הגמרא במסכת יבמות, שיש במצוות אלו ממד חינוכי כלפי הגר הבא להתגייר: "ויראה הטעם שמודיעין לו לקט שכחה שאנו צריכים לבזבז ממונינו במתנות עניים, מפני שהגויים ממונם חביב עליהם ביותר… ושמא יחוס על ממונו ויחזור בו".
הסבר נוסף על בחירת מצוות לקט שכחה ופאה ומעשר עני כחלק מתהליך הגיור הוא יצירת חיבור בין הגר לעם היהודי. מצוות אלו מאופיינות בכך שהן מצוות חברתיות שהתורה מצווה לשמור אותן כלפי הגר: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלוקיכם" (ויקרא כג, כב). לכן, לפני הגיור חוזרים ומדגישים לגר שאחרי הגיור גם הוא יתחייב לקיים את המצוות האלו. הגר יהפוך ממקבל לנותן והוא יצטרך להפריש מיבולו לגרים ויהודים אחרים, וכך נוצר חיבור הדדי בין הגר לבין עם ישראל.
קיום מצוות לקט, פאה ושכחה הן דרך לקיים את מצוות 'ואהבתך לרעך כמוך' על ידי הגר המצטרף לקולקטיב היהודי ובכך לחזק את יחסו וזיקתו לעם ישראל. כפי שכתב המהרש"א על הסוגיא ביבמות: "לפי שעיקר מצות מתנות עניים בזמן שישראל על אדמתן היא מצוה ליתן לגר שאין לו חלק בארץ… על כן יזהירו לו, שלא יקפיד הוא על ממונו, כי יהיה לו עוון בדבר הזה אם לא יתן הוא לשאר העניים".
(קרח תשפ"ב)