שעשני אישה

לאחרונה שמעתי על מיזם חדש תחת השם "שעשני אישה". במיזם זה, משפיעניות רשת ומובילות דעת קהל שאינן דתיות שותפות בקמפיין לשמירת נידה עבור תשלום. המיזם מקדם מסרים התומכים בשמירת נידה, טהרת המשפחה וטבילה במקווה, ועצם קיום הקמפיין הממומן בנושא זה עורר סערה. אך, מדוע מתרגשים מהתופעה? שהרי  לנו כלל (הוא אמנם לא הלכתי במקורו), המצדד ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה".

ידועה עמדתו של פרופ' ליבוביץ, הטוען שקיום המצוות צריך להיעשות מתוך הכרה של האדם בערך זה ולא מכל סיבה אחרת – לא כתוצאה מכפייה דתית ולא מתוך רצון לקבל שכר. אגב, לדעתו, גם המחשבה שהמצוות מוסריות או טובות לאדם המקיים אותן, פסולה ואף קרובה בעיניו לסוג של עבודה זרה. והשאלה היא – האם יש הבדל בין אישה ששומרת נידה על מנת לקבל צ'ק בעולם הזה מבן אנוש, לבין אישה ששומרת נידה על מנת לקבל 'צ'ק' בעולם הבא ישירות מא-לוהים?

דרישתו של פרופ' ליבוביץ לעבודה "לשמה" אינה זרה במסורת היהודית, זו שאלה שהעסיקה במשך דורות רבים את חכמי ישראל. כבר אמר אנטיגנוס איש סוכו, חכם מתקופת המשנה: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב – על מנת לקבל פרס".

אם השמועות נכונות, נשים שמקבלות על שמירת הנידה והאדרתה תשלום – לפחות עושות זאת בגלוי.  מצד אחד; מה הבעיה בלקדם ערך באמצעות משפיעניות תמורת תשלום? מצד שני, עד כמה בקלות אפשר לקחת דבר נשגב, כזה שנשים ביהדות מסרו את נפשן עליו במשך דורות, ולהפוך אותו למכונת כסף; לקחת ערך יהודי מקודש ולעשות ממנו עוד מוצר למכירה?

השאלות הללו לא כל כך העסיקו את הנשים באתיופיה. הלכות שמירת הנידה אצל בנות יהודי אתיופיה היה מיוחד במינו. על פי ההלכה של יהודי אתיופיה, אישה בנידתה יוצאת מחוץ לביתה, לבקתה מחוץ לכפר; כל אישה שראתה דם עוזבת את ביתה ל"בית הנידה". קרובות משפחה או חברות דואגות לכל מזונה; הן מניחות את המזון בכלים מיוחדים מעבר למעגל אבנים אדום שמקיף את בקתת הטמאות. המנהג האתיופי שמשמר מסורות קדומות לא כולל כמובן את החומרה של רבי זירא. כל הדיון של ימי ליבון ושבעה נקיים לא היה ידוע להם כלל. לכן, על דם נידה היתה האישה ממתינה בבקתה שבעה ימים, שבסיומם טבלה, ועל דם זבה המתינה עד הֵערב שמש ואז הלכה לטבול. הימצאותה של הנידה בבקתה זוהי חובה שאין לעבור עליה גם אם היא כרוכה בסכנת נפשות. בקתות הנשים הנידות היו מחוץ לכפר, וממילא במקומות חשופים לחיות טרף. לא אחת נטרפו נשים בידי זאבים.

שאלתי את סבי, אבא גדעון דג'ן מנגשה זצ"ל, כיצד הם לא פחדו לקיים מצוות מבלי להתחשב בסכנה שכרוכה בקיומן; כמו היציאה של אישה נידה לבד ל"בית הטומאה" במקום שהסתובבו בו אריות וזאבים, הרי יש כאן סכנה ברורה לאישה. הוא השיב לי על ידי מעשה שהיה באתיופיה: שתי נשים ישראליות (אצל יהודי אתיופיה המילה 'יהודי' לא שימשה, אלא 'ישראלי' או 'ישראלית', כמו במקרא) נידות, ששהו ב"בית הטומאה", הלכו לישון מתוך אמונה בקב"ה שישמור עליהן מחיות טורפות. באותו לילה באה אישה נוכרית לישון איתן. האישה הנוכרית פחדה קצת לכן היא הלכה לישון באמצע, בין שתי הנשים הישראליות. בלילה בא זאב, שלף אותה מהאמצע וטרף אותה. ואז סיים סבי: "מי שמאמין באמונה שלמה, ה' שומר עליו. אנו מקיימים את מצוות ה' באמונה ובביטחון מלא "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". ה"מחשבות" של ה' הן מצוות התורה, ועל הישראלי לקיימן ללא כל השגות וספקנות".

נכון, קיים קושי גדול לקיים את מצות ה' לשמה, ללא כל מחשבה על טובת הנאה מקיום המצווה, רצונות ואינטרסים אישיים או פחד מעונש. אבל, הנשים האתיופיות מלמדות אותנו שאמנם זה קשה, אבל זה אפשרי.

אין לאף אחד ואחת מאיתנו את הכלים שבאמצעותם יכולים אנו לבדוק את רמת עבודת ה' לשמה ושלא לשמה. על כן, אם ישנן נשים שעושות זאת בגלוי עבור תשלום, מי אנו שנשפוט אותן? מצוות שבין אדם לאלוקים הן מצוות שבין אדם לעצמו. זה עניין בין האישה ובין אלוקים.

פרופ' שלום רוזנברג מציע לנו, באמצעות סיפור חסידי, להגיע לקיים מצוה לשמה: "על רבי שמחה בונם מפשיסחה שפגש חסיד עני. הוא נתן לו מלוא חפניים מעות לקנות בגדים לו ולמשפחתו. כאשר עמדו להיפרד, לקח האדמו"ר כמה רובלי כסף נוספים ונתן לו. תמה על כך אותו חסיד. ענה לו ר' שמחה בונם: מה שנתתי לך קודם היה בתורת רחמנות וזה גורם לשמחה, ולכן לא יוצאים בכך ידי חובת צדקה". הנשים האתיופיות לא היו מתוחכמות כמו רבי שמחה בונם מפשיסחה, הן פשוט עשו זאת שלא על מנת לקבל פרס. אפילו לא בגלל מורא שמים שהיה על ראשיהן, אלא כמשהו טבעי.

(בלק תשפ"ב)