הטבע בחו"ל הוא לא כמו בארץ

כמו שאנחנו מייבאים שיש מאיטליה והמבורגר מאמריקה, אפשר לייבא כמה התנהגויות בארצות בהן הרגולטור לא יושב עליך כמו סוהר, ולא סוגר עוד ועוד מקומות

בצד הכביש פתוח אוהל קטן, בלי רכב לידו, פשוט מונח כמו סלע, כמו פרה רובצת בצידי הדרך. המכוניות החולפות לא מתכוונות לדרוס אותו. יש הרבה כאלה, בנורווגיה מטיילים ברגל. אנשים ונשים בכל מיני גילאים, הולכים והולכים ברגל קילומטרים ארוכים עם הציוד על הגב, בגשם מוסיפים מעיל גשם. כשמתעייפים בערב או מאוחר בלילה (כי אין חושך) לא מחפשים מקום לינה מוסדר, פשוט פותחים את האוהל וישנים. נראה לי שאחרי מאמץ היום הם ישנים טוב. בבוקר, מקפלים את האוהל, מעמיסים על הגב וממשיכים בדרך.

זה לא רק האוהל, גם הכניסה לאגמים וחופים היא בלי פיקוח. ראית אגם? ים? בבקשה, תכנס, אין אפילו שלט שרק מזכיר שתדע שזה על אחריותך. במדינה שיש בה 200,000 אגמים וזה עוד לפני הפיורדים- לשונות הים נכנסות עמוק ליבשה. אי אפשר לשים מציל בכל מקום, שלט בכל מקום, פקח או כניסה בתשלום. זה פשוט חלק מהטבע, כמו שברא אותו ה'. בנורווגיה יש 'שר טבע', מישהו שהתפקיד שלו הוא לדאוג לטבע, לדאוג שמטיילים יוכלו להנות ממנו בזמינות עמוקה. משהו בחוויית הזמינות והחרות הזו מדהים אותי. העובדה שאפשר להניח אוהל בלי פיקוח, שאפשר להיכנס לאגם.

באחת העיירות יש גן שעשועים קטן, מגלשה ונדנדה, ובמקום ארגז חול יש אגם קטן, הוא נוצץ לאור השמש וילד שרוצה להיכנס להשתכשך- נכנס. לא רוקנו אותו עד החצי, לא סידרו אותו, הפוך- את האגמון השאירו, ובנו את הגינה מסביבו.

"מה? לא אכפת להם שילד שלהם יטבע?" אני שואלת את עצמי. אמנם אין הרבה ילדים וסטטיסטיקת הטביעה קטנטונת, אבל עדיין. בתור ישראלית לחוצה נראה לי שרמות החרדה שם נמוכות מהרגיל בעונה. כך גם לגבי נכה בכיסא גלגלים שנסע עם הכסא במנהרה ארוכה של שני קילומטרים. הוא זז הצידה והמכוניות והמשאיות חלפו אותו ביעף.

אני מבינה את כל ההבדלים ביננו, הם ברורים מדי בשביל להעלים עין ולהיתמם. ועדיין, כשאנחנו כמשפחה מטיילים בבריכת המשושים ואני מוציאה תמר מהכיס ומגניבה לפה, אני מסתכלת מסביבי לראות שאין פקח צעיר עם משקפי שמש וצרור מפתחות שמסתובב כמו בעלבית ואורב למטייל שהוציא סנדוויץ', אני מרגישה כמה זה חונק. מה בדיוק אמורה לעשות משפחה שלימה שמטיילת יום שלם? לא לאכול? לגנוב ביסים? להתאפק ולקנות בחנות ה'נוחות' שמחכה בכניסה לשמורה מגנום לכל ילד בשבעים שקל? הטיעון של שמירה על נקיון לא מצדיק רגולציה כזו. בחניונים מוסדרים בנורווגיה יש פחי ענק בגודל שלושה קוב! ולא פח קטנטן של גן שעשועים שרק עטיפות הארטיקים כבר מילאו אותו (פלוס דבורים מזמזמות סביב מיץ הפטל הנוזל). אמנם הם מתמלאים לאט ועלות הריקון שלהם על ידי מנוף היא לא זולה, ואמנם בארץ פח כזה יתמלא בשבוע, אבל בשני ריקונים באוגוסט אנחנו יכולים לעמוד. אני יודעת, זה מעצבן להגיד- 'אבל בנורווגיה'. כי אין שום קשר בין הארצות שלנו, לא בגודל, לא במשאבים, לא באוכלוסיה, בצפיפות, במרקם האוכלוסיה. ובכל זאת, כמו שאנחנו מייבאים שיש מאיטליה והמבורגר מאמריקה, אפשר לייבא כמה התנהגויות בארצות בהן הרגולטור לא יושב עליך כמו סוהר, ולא סוגר עוד ועוד מקומות (שאפו על פתיחת חופי הכינרת לכולם!)

אני לא מתלוננת, אני מתגעגעת. מתגעגעת לימים שיכלנו בשתיים בלילה בליל גשם לנסוע בכביש המתפתל לעין פואר ולשבת שם קצת לשמוע את פכפוך המים. אני מצטערת בשביל הילדים שלי שיכירו את כל המקומות היפים בארץ שלנו דרך שערים, ופקחים עם צרורות מפתחות, שיסגרו את הגדרות בשש. הם יחשבו שככה זה.

"את רוצה שיהיה מסודר?" אנשים עונים לי לטעון הזה, "את רוצה שיהיה קל להגיע? אז צריך שמישהו יחזיק את זה, ויסדיר, ויבנה מדרגות ויסתת שביל ויניח פחים". אבל אני לא בטוחה, לא בטוחה שכל מקום צריך 'להסדיר'. מי שרוצה מקום מסודר עם חוויה של שמירה מהודקת, מי שמרגיש ככה יותר בטחון- זה בסדר גמור, אבל פינות לא 'שמורות' ולא מפוקחות גם הן חשובות בעיניי.

(מטות תשפ"ב)