הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)
המשפחה היא 'מולקולת היסוד' של החברה והאומה. חוסנה תלויה בחוסנה של המשפחה. הבחירה של בני זוג למסד את הקשר ביניהם, להקים תא משפחתי, ולהביא ילדים לעולם, באה מתוך מניעים שונים: מתוך צורך אנושי נפשי לבית אוהב ומגונן, ולהמשכיות. מתוך הבנה ערכית, אידאולוגית, חברתית, לאומית, להמשך קיומה ולהעברת המסורת והמורשת של האומה לדורות הבאים. בהתאם לכך, כל חברה גיבשה לעצמה 'טקסים' שנועדו לבטא את מיסוד הקשר הזוגי והפיכתו למשפחה. מכך נגזרו גם אמות מידה מוסריות של המסגרת המשפחתית כ'ברית' שיש בה נאמנות ומחויבות הדדית בין בני הזוג. מכך נבעה גם המתכונת המשפטית של המסגרת המשפחתית, בבעלות של בני הזוג על הרכוש המשפחתי, בזיקת הצאצאים להוריהם וזכויות הירושה.
ביהדות עלה המוסד המשפחתי קומה נוספת. הקמת המשפחה היא מצוה, שנעשית ע"י 'חופה וקידושין': "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אישה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה יקנה אותה תחלה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאשה וכו'. וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם, וכו'" (רמב"ם אישות א א-ב). לא בכדי נקראת הקמת המשפחה 'קידושין'. ובמעמד זה אנו מברכים: "אֲשֶׁר קִדַּשְׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׁוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין, בָּרוּךְ אַתָּה ד' מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין" (עפ"י כתובות, ז ב). במשפחה ובזוגיות היהודית יש מרכיב שלישי, אלוקי, מיטאפיזי, "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן" (סוטה יז א). לכך יש השלכות רבות על המתכונת הייחודית של המשפחה היהודית, (המתבררת, בין היתר, במסכת כתובות, שהתחלנו בדף היומי).
השמירה על המסגרת של המשפחה היהודית לאורך הדורות, כאחת המסגרות החזקות ביותר בעולם, היא אחת הסיבות לשרידות יוצאת הדופן של העם היהודי, ושמירת מורשתו, למרות התלאות שעבר.
בעידן הפוסט מודרני, הגישה הרדיקלית הפרוגרסיבית סימנה את מוסד המשפחה כיעד אסטרטגי. כחלק מהתאוריה הכוחנית, המחלקת את העולם ל'מדכאים' ו'מדוכאים', היא תייגה את מוסד המשפחה כ'מסגרת מדכאת', בעיקר של הנשים והילדים. היא חותרת לפרק את המסגרת המסורתית של המשפחה ולערער על נחיצותה.
לאורך הדורות המסגרת המסורתית של המשפחה, התבססה על בני זוג שמאותו לאום או מאותה דת, והתנגדה לנישואי תערובת. הגישה הרדיקלית פרוגרסיבית רואה בכך עוד סוג של 'דיכוי' ממסדי לרגשות הלב ול'אהבה' החופשית. ורואה הסתייגות מזוגיות על רקע של הבדלי דת או לאום סוג של גזענות.
ביהדות קיים איסור הלכתי על נישואי תערובת, ובמקרה שהאם אינה יהודיה גם צאצאיה אינם יהודים. נישואי תערובת קוטעים את הרציפות וההמשכיות של שרשרת הדורות בזיקתם ליהדות.
תחילת פרשתנו מהווה המשך לפרשה הקודמת; למשבר של חטא בנות מואב, מעשה זמרי עם כזבי בת צור המדיינית, קנאותו של פנחס, ושכרו.
זמרי ערער בפני משה רבנו על איסור נישואי התערובת בצורה דמגוגית ומתריסה: "תפשה (לכזבי בת צור א.ש.) בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר, אסורה, בת יתרו מי התירה לך?" (סנהדרין פב א). מתריסה, משום שכביכול משה רבנו בעצמו נשוי בנישואי תערובת לציפורה בת יתרו כהן מדין. ודמגוגית, משום ש"משה קודם מתן תורה נשא, וכשנתנה תורה כולן בני נח היו ונכנסו לכלל מצות והיא עמהם, וגרים רבים של ערב רב" (רש"י שם). משה נשא את ציפורה לפני מתן תורה, בשלב שהמעמד של כולם היה שווה. מתן תורה היה מעמד כללי של קבלת מצוות כמו גרות. זמרי ביקש לשאת את כזבי ללא גיור ומעשהו חידד את השינוי הדרמטי שהתחולל ביצירת התא המשפחתי בישראל לאחר מעמד הר סיני. ב'חופה וקידושין' דווקא, ובאיסור נישואי תערובת.
הקריאה בפרשתנו היא הזדמנות לחיזוק המשפחה היהודית והמודעות לחומרת נישואי התערובת.
(פנחס תשפ"ב)
