מרדכי גרנביץב"תולדות אהרן" (המכונים ר' אהרלאך) גדל יהודי בשם ר' אברהם יורוביץ. כשהיה בן 12 באנגליה, שהה שם האדמו"ר הקודם, והתפעל מהילד, וביקש מאביו לשלחו עמו לישראל. הילד התמיד באופן נדיר. וגם היה מסגף עצמו- ישן רק על ספסל, הרבה בצומות, והיה בולע אוכל בלי ללעוס. בגיל צעיר יחסית נהיה "מורה הוראה" ומנהיג אברכים צעירים. כבן 30 החל ללמוד קבלה, והתאכזב. כל השנים חיכה שאחרי עיסוקו ב"נגלה", כשילמד קבלה סוף סוף ירגיש טעם כלשהו, אך המבנה הטכני של תורת האר"י גרם לו כי ציפיותיו נכזבו. הוא נסע למירון, ושם פגש את תלמידיי ר' אשר פרויינד ו"נדלק". הוא נכנס לר' אשר עם החליפה הרבנית, וביקש נחמה ודרך. ר' אשר, שהיה רגיל שמגיעים אליו המרוסקים והאבודים, לא הבין מה הרב החשוב רוצה ממנו. ר' אברהם נענה כלפיו: "ר' אשר, רק אם הייתי חותך את הזקן והפיאות היית אוהב אותי ומקרב אותי?"… לשמע דברים אלו קירבו ולמד עימו.
מאז הוא נהיה "אאוטסיידר" בתולדות אהרון. עזב את מקומו המכובד בטישים, והחל לשבת ב"יציע", עם החבר'ה שמפצחים גרעינים מאחורה… כל זאת כשהוא תלמיד חכם בסדר גודל ענק.
כשהבד"ץ רצה בו לכהן כדיין, לא הסכים אלא אם יאפשרו לו אחת לשבוע ללכת לחנויות הפיצוחים שעומדות תחת השגחתם כדי לבדוק את… המאזניים והמשקולות! כשלא אפשרו לו ויתר על המינוי…
יש הרבה מה לספר עליו. על השעות הרבות שבילה בספריית האוניברסיטה העברית. ועל דרכו בעבודת ה'. ועל דרשותיו המכונסות בספר "עבודת אברהם".
אבל אספר לכם קטע שהבריח ממנו חלק נכבד מתלמידיו: כאשר היה כבן חמישים אסף את שומעי לקחו ואמר להם "דעו לכם כי מרוב סיגופיי כל השנים, אין בי תאווה כלל. (אני לא צריך לפרט… כן?) וכיום אני מבין שזה הכל המצאה ואגו. הקב"ה ברא אותנו עם יצרים, יש מצוות וחלקים בתורה העוסקים בהתנהלות נכונה של אותם יצרים. אם הגעתי למצב של דיכוי היצר הרי שאבדתי קשר לחלקים מסויימים בתורה, וזה מעיד שדרכי היתה זיוף גמור ויש להתחיל הכל מחדש. כל תפילתי, ועבודתי, בשנים האחרונות, מוקדשים לדבר אחד, אני מבקש מהקב"ה שיחזיר לי את התאווה. שאוכל לעבדו באמת כרצונו" .
***
נבראנו חיים, בריאים, עם יצרים. ההכחשה של צרכים טבעיים אינה מעידה על דיוק או על יראת שמיים. אולי הפוך. על נכות וחסרון. לאדם בריא יש תיאבון, יצרים, וסקרנות. כמו גם צרכים רוחניים יותר, כניגון, הרגשות נעלות. חיי תרבות ועוד.
אין אידאל בדיכוי של תנועות נפשיות. נהפוך הוא. המצב בו היהדות מתבטאת רק בשפה של רציונל יבש, הגיגים פילוסופיים, ודקדוקי הלכות, הוא מצב חסר. הקשר עם הבורא אמור להתבטא גם בשאר מימדי החיים. לכן אולי חוזרת המוסיקה לתפוס מקום שלא היה לה בבתי המדרש, העיסוק בתחומי הנפש מקבל עדנה, הדרישה ל"תרבות" יהודית, בספרות, שירה, משחק, ומוסיקה. גם סוגיות כמו מקומן של נשים, או כמו היחס לבני אדם ולזרים באשר הם, נדונות מחדש בעולמה של תורה. לא רק שפה של אסור ומותר. אלא 'החיים עצמם' מקבלים מקום ונפתחים לדיון מהותי המישיר מבט גם לנושאים אפורים, שהיו פעם "טאבו" ועילה למחלוקות.
לסיום, אצטט כמה שורות מהקדמתו של הנצי"ב ל"ספר הישר" הלא הוא ספר בראשית אותו מתחילים השבת:
"בחורבן בית שני… שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים… חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית… הקב"ה ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אע"ג שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ".
שנזכה להיות ישרים!
(בראשית תשע:ט)
