הרב יגאל גרוס
לא ייתכן שהציבור יצטרך לשאת בהוצאותיו של אדם שמכניס את עצמו לעוני במודע ובכוונה
כפי שעולה מדברי הרמ"א ופוסקים נוספים, בעבר לא היו מצויים אתרוגים רבים, דבר שגרם לכך שמחירו היה גבוה מאוד. גם בזמן הזה, למרות שמצויים אתרוגים רבים, חלקם עולים כסף רב. בעקבות כך נעסוק הפעם בשאלה, איזה סכום מותר להוציא כדי לקנות אתרוג? (או שאר מצוות). כמו כן נעסוק בשאלה, כמה כסף צריך להוציא כדי לא לעבור על לאו, ומה הדין בהידור מצווה?
הסכום המקסימאלי
הגמרא במסכת כתובות (נ ע"א) כותבת, שלאחר שהסנהדרין גלתה למקום ששמו 'אושא' תיקנו, שהמוציא כסף על עשיית מצוות – לא יבזבז יותר מחומש מנכסיו. כמובן, שאין מדובר בחמישית מכל הנכסים (בתים, מכונית וכו'), שאם כן לאחר חמש מצוות ייגמר לאדם כל הכסף, אלא הכוונה לכסף שנמצא 'בעובר ושב'. מדוע צמצמו את סכום הכסף שמוציאים על מצווה? נחלקו המפרשים:
א. הרשב"א (ב"ק ט ע"ב ד"ה מהא) הסביר בשם הראב"ד, שאם יתירו לאדם להוציא את כל ממונו, בסופו של דבר הוא יזדקק לבריות, והגמרא במסכת שבת (קיח ע"א) קובעת 'עשה שבתך חול ואל תזדקק לבריות'. בניסוח דומה כתב הרמב"ם (ערכין ח, יג), שאלו המוציאים כסף בצורה לא הגיונית, אינם צדיקים, אלא חסידים שוטים.
ב. ניתן להציע אפשרות שונה. בעוד שמדברי הרשב"א והראב"ד עולה שהחשש הוא מכבודו של מקיים המצווה, שלא יתבזה משום שהוציא את כל כספו על מצווה וייאלץ ליטול כספי צדקה, אפשר לומר שהדאגה היא לנותני הצדקה. לא ייתכן שהציבור יצטרך לשאת בהוצאותיו של אדם שמכניס את עצמו לעוני במודע ובכוונה, ולכן קבעו שיש סכום מוגבל שאפשר להוציא על מצווה.
מעשה רבן גמליאל
נפקא מינה בין הפירושים תהיה, בפירוש מעשה רבן גמליאל. הגמרא במסכת סוכה (מא ע"ב) כותבת, שרבן גמליאל קנה אתרוג באלף זוז. לשם ההשוואה, המשנה במסכת פאה (ח, ח) כותבת שדמי מחיה (מזונות + לבוש) בסיסים לאדם לשנה הם מאתיים זוז, כך שאלף זוז לאתרוג זה כמובן הרבה מאוד כסף ובפשטות יותר מחומש מנכסי רבן גמליאל!
א. הב"ח (סי' תרנו), שככל הנראה סבר כמו הרשב"א (שהסיבה שאסור לאדם להוציא כסף רב על מצוות היא שלא יטיל את עצמו על הציבור) תירץ, שרבן גמליאל היה נשיא שמזונותיו כבר ממילא מוטלים על הציבור כפי שנלמד מהפסוקים בפרשת ויקרא (כא, י), לכן מותר היה לו להוציא ממון רב על מצוות ללא חשש שבעקבות כך הציבור יתחיל לפרנסו.
ב. הרא"ש (ב"ק א, ז) לעומת זאת כתב, שאין הכוונה שהוא קנה ממש באלף זוז, אלא כוונת הגמרא שהוציא סכום גדול לקניית אתרוג, שלא עולה על חמישית מנכסיו, וכך כתב רבינו ירוחם. ייתכן שהם סברו כאפשרות השנייה, שהבעיה היא שגורמים לציבור הוצאת כסף רב, ואם כן גם במקרה של רבן גמליאל שהיה נשיא חשש זה היה קיים ואסור לו להוציא יותר מחומש.
פדיון הבן
על הפסק שעל מצוות עשה אסור להוציא יותר מחמישית, ישנו קושי מהגמרא במסכת קידושין (כט ע"א). הגמרא בקידושין מביאה מחלוקת בין האמוראים, את מי יפדה אב כשיש לו חמישה סלעים בלבד (הסכום בו פודים בכור), כשגם הוא וגם בנו עוד לא נפדו. רואים מדברי האמוראים, שהיה פשוט להם שעליו להוציא את הכסף לשם קיום המצווה, למרות שמדובר בכל נכסיו!
א. הביאור הלכה (תרנו, ד"ה אפילו) תירץ, שכפי שראינו הטעם שאסור לאדם להוציא ממון רב על מצווה הוא החשש שמא יפיל עצמו על הבריות. חמישה סלעים הם לא סכום גבוה, ובין כך ובין כך אותו אדם הינו עני ונזקק לציבור, לכן הוא יכול להוציא את כל כספו על מצוות פדיון הבן (ולשיטתו אם נשארו לאדם רק חמישה סלעים וזה מחיר ארבעת המינים או שאר מצוות, מותר לו לקנות).
ב. האגרות משה (או"ח ה, מא) חלק על הביאור הלכה וכתב, שמדובר בדין מיוחד בפדיון הבן. בניגוד לארבעת המינים ולשאר מצוות שהתורה לא קבעה סכום קנייתם ואפשר לצאת ידי חובה גם באתרוג השווה שקל, בפדיון הבן התורה קבעה שצריך לפדות דווקא בחמישה סלעים, ובמקרה כזה גם אם מדובר בכל כספו של האדם – חובה לבצע את המצווה.
(סוכות תשפ"ד)
