על נדודים ומערכת העצבים

פרשת מסעי היא הפרשה האחרונה בחומש במדבר. הפרשה פותחת בתיאור כל המסעות של בני ישראל מצאתם מארץ מצרים ועד חנייתם בערבות מואב מול הירדן ויריחו. לא פחות מ-42 מסעות ומקומות שונים. הגמרא מביאה ברייתא, "תנו רבנן, ארבעה צריכין חזוק ואלו הן, תורה, ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ…דרך ארץ מנין – שנאמר חזק ונתחזק בעד עמנו…" (ברכות ל"ב ע"ב). בעקבות הגמרא השתרש המנהג לומר חזק חזק ונחזק בסיום קריאת ספר מחומשי התורה, הציבור אומר ולאחריו בעל הקורא. ייתכן ובחירה זו קשורה גם במסעות המדבר. רוב המקומות מוזכרים בקצרה לפי התבנית של "ויסעו מ… ויחנו ב…" אולם בין לבין מפורטים לנו אירועים וניתן לנו מידע נוסף. מדוע היה צורך לפרט את מסעות בני ישראל במדבר?

מדוע היה צורך לפרט את שמות המקומות שחנו בהן? רש"י מביא מדרש משל למלך שלקח את בנו החולה שלו לרופא מומחה בעיר רחוקה כדי לרפאותו, "…כיוון שהיו חוזרים התחיל אביו מונה כל המסעות אמר לו, כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך" (שם). גם כאב הראש והצינון הוא נוסטלגיה חיונית לגידול הילד, המסע הינו זיכרון חיוני לצמיחה ולרפואה. המלבי"ם גם הוא ממשיל את המסע וקושר אותו בעולם הרפואה המעבר בין תנאי אקלים של חום כבד לתנאי אקלים של קור עז מצריך הדרגה מבוקרת. יש צורך בהנחיות ברורות שמתחשבות במרחק מנקודת המוצא החמה ובתכונות הגוף של העובר שם. מעבר מיידי מקצה אל קצה יוביל לחולי ולמוות.

התורה גם מציינת שהמסעות היו על פי הנחיה א-לוקית מפורשת – "על פי ד'", בהקשר זה כתב המלבי"ם, הידיעה כי לא שיקולים אנושיים של קירבת מקום הנחו את מסעי בני ישראל, אלא שיקולים א-לוקיים של ריחוק מדורג ומועיל ממצרים.

הפלסטיות של מערכת העצבים, הנקראת גם גמישות מוחית, היא יכולתה של מערכת העצבים להשתנות בהתאם להתנסותו של הפרט עם הסביבה. היא מאפשרת למערכת העצבים להתאים את פעילותה לשינויים בתנאים הסביבתיים, על סמך ניסיון קודם של הפרט ותהליכים של למידה.

רבנו בחיי בן אשר בן חלואה שואל, הלוא בני ישראל הלכו במדבר במקומות לא מיושבים וחסרי שם, ומאין צמחו שמות המקומות? לדבריו האירועים שאירעו במקומות אלו הם שיצרו את שמותם. מחשבת האדם היא זו שקובעת את תחנות חייו, הוא זה שיעניק שמות למקומות בהתאם לתחושות שחש "מתקה" "מרה", "הר שפר", ו"חרדה". האדם הוא זה שנותן את השמות למקומות, בעיה או אתגר, כישלון או הזדמנות. למשל, לאדם המזדהה עם מחלתו קשה להתנתק ממנה. המחלה נהפכה לחלק מהזהות שלו ולחלק מהחוויה שלו את עצמו. לפעמים יהיה לו קשה לדמיין את עצמו ללא המחלה. הרב ליכטנשטיין כותב כי בחניות בני ישראל במדבר היה שילוב של שני אספקטים. שני סוגים של עצירה – עצירה שתפקידה להכשיר את הקרקע להמשך ההתקדמות ועצירה שתפקידה לנוח, ולהיאחז במקום. כך גם לגבי חיי האדם בכלל. אסור לאדם להישאר כל הזמן באותו מקום, אדם ללא חזון ושאיפות אינו ראוי לחיות. אולם, מצד שני, אסור לחיים להיות כריצה מטורפת קדימה, מה הועיל אדם שרץ קדימה עד יום מותו ולא נח לרגע לראות היכן הוא נמצא? אדם חייב להתקדם כל הזמן מצד אחד אך מצד שני "לחנות" מדי פעם ולהשתקע במקומו. ויחנו ויסעו. לעבור הלאה. להמשיך קדימה למרות הכל. מבחינה כרונולוגית מתרחש סופו של ספר במדבר בשנה האחרונה לנדודי ישראל במדבר, סמוך מאוד לכניסה לארץ. עיקרו של ספר במדבר נאמר ל"עולים חדשים", הדור שעובר מחיי הנדודים במדבר לחיים של ישיבת קבע בארץ ישראל. ר' יעקב מדן כותב, דומה שמעבר זה מציב בפני העם הצעיר אתגר לא פשוט, כיצד זה ברגע שבו יגיע כל אחד ואחד אל המנוחה ואל הנחלה, יֵשב תחת גפנו ותחת תאנתו, יצליח העם לשמור על רקמת חיים משותפת ועל סדר יום משותף? כיצד יישאר העם מגובש ומאוחד גם כאשר כל אחד ואחד יעסוק בטרדות הקיום היום-יומיות שלו? מעבר לקשיים החומריים האמורים, קושי נוסף במהלך המסעות במדבר היה ללכד את שנים עשר השבטים לעם אחד. מיציאת מצרים עד חורבן הבית הראשון השבטים נאבקו זה בזה והיו מפוצלים לממלכות שונות, בימי הבית השני היו כיתות דתיות שונות, וגם בהמשך היו קבוצות שונות שנאבקו זו בזו. האתגר אם כן, היה בהפיכת ארץ ישראל ליעד לאומי משותף. היה צריך שהקבוצה שנשאה את האלונקה ביחד במדבר תצליח, עם הגב אל הקיר, להילחם ולכבוש את הארץ במהלך מערכה ממושכת של ארבע עשרה שנה. מהתורה צריך לשאוב הנחיות גם לזמננו. המסע במדבר נועד לגבש כל השבטים לעם אחד, ולגרום להם להתמסרות למען הארץ. זהו גם האתגר בימינו, גיבוש העם ומסירות למענו ולמען הארץ. "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א-לוקינו".

(מסעי תשפ"ב)