הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)הרמב"ם במורה נבוכים מתייחס לנושא השמות, ומתאר את סבך השפה העברית בתחום זה. הרמב"ם מציין שיש דברים שיש להם שם אחד אך אין ביניהם כל דמיון: "שמות משותפים" כך למשל, יד היא איבר, אך משמעותה גם מצבת-זכרון. יש "שמות כלליים" כמו רהיט שמתייחס למספר פריטים שונים במהותם. ויש "שמות מושאלים" כמו "נחש" שהוא בע"ח אך מסמל גם תכונה אנושית. הרמב"ם מציין: "והסכלים פירשום באחת". הדיוק בשפה ובלשון הם בסיס לתקשורת נאותה אך גם לעיצוב האמונה.
עם חתימת פרק ד בבראשית מסופר על הולדת שת ונתינת שמו. "ותקרא את שמו שת כי שת לי אלוקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין". לאחר מכן אנו מקבלים דיווח משונה על הולדת הדור הבא: "ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה'". מה משמעות הקריאה בשם ה'?
הרשב"ם מבאר שהמילה הוחל מתארת התחלה, ציון תופעה חדשה. והדבר הזה שהחלו בו בתקופת אנוש הוא התפילה. "שהתחיל להתפלל מתוך צרות שנתחדשו". בדור השלישי בעולם התחדשה היכולת לבקש ולהתפלל. להשתמש בדיבור לצורך עמידה לפני ה'. ושמא גרמו לא רק ה"צרות שהתחדשו" אלא גם הריחוק והבידול הברור מן האלוקי, המבוטאת בשם הפשוט "אנוש".
ר' יוסף בכור שור מסביר "שהיו משתפים שם שמים בשמם כמו מחויאל מתושאל ומהללאל". כלומר, שהאדם מבטא בשמות בניו ובנותיו את השיתוף העמוק שנוצר בין אדם לאלוקיו באמצעות ההולדה ביצירה ובבריאת העולם. הדיוק בחוויה והיכולת לבטאה באמצעות מציאת שם מקבלת בתורה מקום של כבוד.
בניגוד לפרשנויות החיוביות הללו, רש"י מבאר "אז הוחל- לשון חולין". להבנתו, המבוססת על מדרשי חז"ל, לא מדובר בהתחלה חדשה אלא בחילול ובחילון. התורה עוצרת לומר שבדור אנוש "הוחל לקרוא בשם ה'". כלומר, קראו "את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה לעשותן עבודה זרה" (רש"י). בבראשית רבה מבואר שהשורש "החל" בשלושה מקומות הוא סימן למרד. ובמכילתא מתואר גם העונש שנענשו על הקריאה הזו בשם ה'
"ואימתי נקראו בשמו, בימי אנוש בן שת, שנאמר (בראשית ד כו) אז הוחל לקרוא בשם ה'. באותה שעה עלה אוקיאנוס והציף שלישו של עולם. אמר להם המקום, אתם עשיתם מעשה חדש וקראתם עצמכם בשמי, אף אני אעשה מעשה חדש ואקרא עצמי בשמי, שנא' (עמוס ה ח) הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ו).
על פי המדרש הזה, כפעולת נגד לכך שהאדם הציף את העולם באלוהיות, והחל בעבודה זרה, הקב"ה הציף את מי הים. על פי בראשית רבה מדובר בתהליך של הצפה איטי, כשבכל פעם שהאדם הכעיס את הקב"ה עולה הים עוד ומציף את העולם. ומתוארים במדרש עליה ראשונה ושניה ובסופו של דבר גם יגיע המבול (בראשית-רבה).
יש קשר מסוים בין החטא לבין העונש. לפי המדרשים המתארים את חילונו של שם ה' בדור אנוש, בתקופה זו התבסס האדם בעולם עד שקרא את שמו אנוש. אולי דווקא בגלל ההתבססות הזו והעמדת האדם במרכז, אנו עדים לתופעה מעניינת לפיה בדור אנוש החל בלבול בין שמות ה' לשם האדם. בלבול השמות עצמו הוא החטא הגדול של האדם. אין כאן טענה שהאדם סבר שהוא אלוקים, אף שבהמשך בדור הפלגה תתחיל גם התחרות עם הבורא וכתגובה הקב"ה יבלול את שפתם. ככל הנראה כאן נזרעים הזרעים לתהליך הזה של המרידה בה', בעזרת משחקי שפה בלבד. יצירת מקבילות ושמות משותפים. יצירת הקישורים בשפה היא יצירה של תבניות חשיבה שמסכנות את החילוקים הברורים שיצר הקב"ה על ידי הבריאה עצמה וההבחנות היסודיות בין קודש לחול, בין מעלה ומטה, בין ים ליבשה ובין אדם לבעלי חיים. הקריאות המכלילות, המשותפות והמושאלות הם כשטפון רעיוני, הכל דומה לכל. ובתגובה מי הים מציפים את העולם.
(בראשית תש"פ)
