'להידחס' במירון

 

"אם הוא ייפול מהגדר זה יהיה על ראשי אנשים", חשבתי כשראיתי את בעלי מניף את התינוק וצועק, הצעקות שלו נבלעות בצעקות של אחרים. אני חיבקתי עמוד בשביל לא להיסחף

אחרי הנוף הירוק, האוירה הרגועה, האנשים המיוחדים, אחד היתרונות הגדולים לגור בגליל הוא רבי שמעון.

שנים לא מעטות גרנו ברדיוס מספיק קרוב להר מירון בשביל שאפשר לעשות קפיצה לרבי שמעון בשביל להתפלל מנחה ערבית, קפיצה לרבי שמעון כי קצת משעמם אחר צהריים, מספיק קרוב בשביל שמובן מאליו שאירועי חלק'ה נעשים שם, מספיק קרוב בשביל להכיר קבצניות בשם פרטי, בשביל לטעום משהו בהכנסת אורחים ולהרגיש בבית, מספיק קרוב בשביל שאנשים מסביבנו קראו לתינוקות שנולדו להם וריאציות על שמו.

עוד יתרון הוא בל"ג בעומר למשל:

אפשר לבוא בבוקר, לא חייבים להידחס עם כל עם ישראל שצריך להסתנג'ר באוטובוסים לאורך הארץ, להיתקע בפקקים בכביש שש.

אפשר לבוא כשההמולה שוככת ורק שאריות של שקיות ניילונים, ניירות, כלים חד פעמיים, וח"י רוטל מיץ ענבים דביק עוד שפוך במורד.

אז, בשנים ההן, עוד לא ידענו מה זה אומר 'להידחס'.

לא ידענו שתבוא שנה שאכן 'פוטנציאל ההרס' שטמון באירוע ההמוני והמורכב טכנית הזה יתממש ו'להידחס' תהיה המילה שתזכיר טראומה נוראית.

שנה אחת הגענו לרבי שמעון בליל ל"ג בעומר, אנחנו היינו עם ילד קטן מאד, כל כך קטן שכשהגיע רגע שהיה צריך להרים אותו ביד אחת מעל ראשי ההמון שהתחיל להידחס, היה קל להרים אותו, להניח אותו על איזו גדר גבוהה לרגע, עד שנצליח להיחלץ.

"בין – כה אם הוא ייפול מהגדר זה יהיה על ראשי אנשים", אני זוכרת שחשבתי כשראיתי את בעלי מניף אותו וצועק, הצעקות שלו נבלעות בצעקות של אחרים.

אני הייתי כמה מטרים משם, חיבקתי עמוד בשביל לא להיסחף. זה היה רק רגע, אבל רגע שאחריו לא עלינו יותר בליל הל"ג עצמו.

רגע שבעקבותיו כשקרה האסון הנורא יכלנו להבין שבריר קטנטן ממנו.

באסון מירון יש הרבה מרכיבים קשים, ההתרחשות עצמה, האובדנים, שאלת האמון בגורמים המאשרים את הארוע, האמון בכוחות הביטחון שהיו בשטח, הכאב האמוני על החוגגים שתוך כדי חגיגות קדושות קיפחו את חייהם בצורה נוראית – מאתגר את חוויות השמירה וההשגחה.

שאלות קשות וכואבות שמופנות אל הרבה גורמים אחראיים.

היום הזה, ל"ג בעומר, פוטנציאל השמחה שבו נצבע לנצח בכאב נוראי, בהפתעה, בתסכול, בחרטה, בשקט שלא הולם את השירה והריקודים שמאפיינים כל כך את ליל ההילולה של רבי שמעון.

ספירת היום הזה "הוד שבהוד" מחזיקה בתוכה את הנקודה הגבוהה ביותר, בצערי הרב, בקטנות הבנתי, פעמים רבות נקודות גבוהות מאד באות דרך כאב, עטופות בצער. עוטות גלימה של הוד.

'הוד' היא מילה של נוראות, של משהו שמעתיק מילים מפיך כשאתה חש אותו.

ליל ל"ג בעומר, לנצח אין לנו מה לומר, שתיקה שבשתיקה, תפילה שבתפילה, הוד שבהוד.

לעילוי נשמת הקדושים ולרפואת גוף ונפש של מי שעדיין מתמודד, ובני משפחותיהם.

(בהר בחוקותי תשפ"ג)