תיאוריית הפיצה

אני חושבת שהמילה הראשונה שעולה לי בראש כשאני אומרת החופש הגדול היא: פיצה. פיצה היא "אוכל דיפולט" מספר אחד בדרכים. כשמשפחה שלמה רעבה מגש או שניים של פיצה סוגרים פינה לא רע, פיצריות יש בכל מרכז מסחרי מסכן בכל עיר קטנה בארץ, לרוב הן כשרות ופתוחות עד שעות מאוחרות מאד. במסעות הפיצה שלנו גיבשתי כלל אצבע פשוט, אולי יותר נכון לקרוא לו אינסטינקטים.

אם קוראים לה:"פיצריה" ויש לה שם מעניין שכתוב על שלט מעוצב יפה עם תאורה עדינה והיא יושבת על דק עץ, היא תהיה דקה, עם עגבניות, פטריות טריות גדולות, טעימה ויקרה. אם היא עם גבנ"צ בטעם של כסאות הפלסטיק האדומים שזרוקים בחוץ ליד השולחן המתנדנד שיש עליו עוד שאריות מהמשפחה הקודמת, היא עבה, לא טעימה, וזולה. לפעמים יוצא שאוכלים את הזולה כי עד שהגענו ועד שמצאנו וכולם כבר רעבים ועייפים, ולפעמים יוצא שאוכלים את היקרה כי עד שהגענו ועד שמצאנו וכולם כבר רעבים ועייפים.

פיצות רבות זורמות בירדן באוגוסט, סוגרים פינה, אוכלים, נשבעים לא לאכול יותר פיצה בחיים, שבועה שמחזיקה עד הפעם הבאה שכולם רעבים ועייפים.

אני אספר לכם על שתי פיצות שהיו לנו הקיץ:

פיצה א'

אנחנו באזור המרכז, הווייז מציע פיצה מהסוג השווה, הוא קורא לה "פיצריה" ויש לה שם איטלקי. כשאנחנו מגיעים לרחוב אני רואה שהיא בשכונה קצת יוקרתית, אנשים מטיילים בלילה עם הכלב, הפנים שלהם מוארות באור של הפלאפון, לפיצריה יש שלט יפה עם אור חם, היא בנויה על דק עץ שעליו יושבים אנשים לבושים טוב, נשים עם שיער חלק ארוך, כוסות יין גבוהות. "אם לא טסנו לאיטליה", אני חושבת, "לפחות נרגיש קצת איטליה הערב". אני כבר מבינה שהמחיר של ארוחת הערב ה"בקטנה" הזאת יהיה כמעט כמו כרטיס טיסה לרומא. רגע לפני שאנחנו חונים האינסטינקטים שלי מזדקפים, "זה בטח לא כשר", אני אומרת. "למה כזאת חשדניסטית?" נתנאל שואל וזה נראה לי מוזר לומר: בגלל שהתאורה יפה. אבל זאת האמת, אז אני אומרת: "לא יודעת, יותר מדי יפה". כבר כשנכנסנו לשכונה חשבתי שלא יהיה כשר, שכונה בלי אינטרס. אין לי כוח אפילו לצאת מהאוטו לבדוק. לנתנאל, שיש בו הרבה אמונה באדם ובמציאות, אין שום בעיה לבדוק, הוא חוזר אחרי דקה ואומר לי :"צדקת. איזה מוזר, מה הקשר – לפי התאורה שבתוך השלט ידעת?". אז המשכנו למקום אחר, סף הרעב והעייפות באוטו עלה. בכניסה לשכונה ידעתי שיהיה כשר (זו דרך להגיד: שכונה עממית.) אולי לא יהיה טעים, אני חושבת, אבל כשר יהיה.

היה. ישבנו על הכסאות המתנדנדים, עזרנו לבחור עם הטי-שרט השחורה ומכנסי הצבא לפנות את השולחן מהשאריות של המשפחה הקודמת. לנקות עם שפריצר או מגבון זה כבר למיטיבי לכת, אין צורך עכשיו להגזים. היה לא טעים בעליל וכיף ומצחיק וזול, והילדים קיבלו סיבוב על קורקינט חשמלי מהחצי חייל ההוא שישב איתנו לסיגריה ושטף לפני סגירה את הרצפה של הפיצה עם צינור והשפריץ על הרגליים שלנו.

פיצה ב'

שוב באזור המרכז, ריכוז חרדי, בשעה 23:00 הרחובות מלאים, לא צריך חופש גדול בשביל שבאחת עשרה בלילה בריכוזים חרדיים כולם ערים, אז בבין הזמנים – קל וחומר. הפיצה הומה, משפחות עגלות, חסידים, ילדים.

בתור כולם גברים אז אני משאירה את התענוג הזה לנתנאל ויושבת עם הילדים על הכורסאות, דמוי עור, כפתורים דמויי יהלומים. "זה סתם פלסטיק", אפילו הקטנים יודעים לומר – "רק מראה יוקרתי". העומד לפני נתנאל בתור הוא בחור שנראה חרדי צרפתי כזה. אנחנו מבינים שהפיצה יקרה נורא, מוזר ככה בריכוז חרדי, זה המחיר שהם משלמים ביומיום שלהם על פיצה? מוזר. אנחנו מתלבטים לרגע והחלטנו שנו, שויין, הילדים עייפים, רעבים. הבחור הצרפתי מסתכל עלינו.

כשבאנו אחרי עשרים דקות (!) לקחת את המגש, המוכר אמר: "זה בסדר, שילמו עליכם". אנחנו קצת בשוק, מסתכלים אחד על השני, מדברים בעיניים: "זה בטח הצרפתי ההוא".

הפיצה מונחת על השולחן אף ילד לא נוגע בה. ״זה מרגיש כאילו זה לא שלנו״, הם אמרו. ״יצא לי החשק״, הם הוסיפו.

למה שמישהו ישלם עלינו?

לא יודעת מה הבחור הצרפתי חשב, אולי נראינו לו מלוכלכים כאלה (בכל זאת, צרפתי), אנשים שחזרו מהירדנית עם סנדלי שורש ומטפחת משונזלת. כולם מסביב עם חולצות מכופתרות, ילדות עם שמלות פרחוניות, בנים קטנים עם גרביים לבנות (איך ב-11 בלילה שיירה של בנים והגרביים עדיין לבנות?!).

זו היתה תחושה מוזרה, כאילו חסד אבל מלא בושה. צריך לשים לב לזה כשעושים חסד. יש לזה ביטוי – ״נהמא דכיסופא״.

אני לא יודעת מה הטעם האמיתי של הפיצה הזאת ואם היא היתה טעימה או לא, כי אוכל שיש בו רחמים משתנה לו הטעם.

(עקב תשפ"ב)