בית הכנסת הוא לא שוק

האם היינו מקבלים התנהגות כמו זו שבבית כנסת- בטקס הזיכרון לחללי צה"ל?

"כף רגלי לא תדרוך עוד לעולם בשוק הזה!" אלה היו מילותיו המזועזעות (והמזעזעות) של יהודי חילוני, שביקר לראשונה בבית כנסת לכבוד בר המצווה של בנו, ולא האמין למראה עיניו. למרבה הצער, בחלק מבתי הכנסת בארץ המצב אכן עגום. דיבורים ופטפוטים באופן חופשי, קריאת עיתונים במהלך התפילה (כן, עלוני שבת הם עיתונים לכל דבר), ילדים מתרוצצים ומשחקים, ולפעמים נראה שהחזן רק מפריע ברקע. כמה זה רחוק מאווירת הקדושה ויראת הכבוד שאמורה לשרור במקדש מעט! אלה שגדלו והתרגלו כך, אולי אינם מצפים בכלל למשהו אחר. לכן דווקא הרושם של מבקר מבחוץ, שציפה למצוא מעט קדושה ורוממות בבית הכנסת, עשוי לפקוח את עינינו ולגרום לנו להבין איך המציאות הנוכחית נראית – ועד כמה היא בעייתית. שמעתי גם על בני נוער שחזרו בשאלה, לדבריהם, בגלל שראו באיזו "רצינות" מתייחס אביהם לתפילה בבית הכנסת. אם זה היחס, כנראה שכל העסק לא רציני.

מה אפשר לעשות? אפשר למקד מאמצים בבעיה עצמה. רבנים ודרשנים שמדברים לפני הציבור, יכולים מדי פעם לוותר על הנושא הקבוע של "לחבר את הגשמיות לרוחניות" (נושא ש-97.7% מהדרשות בבתי כנסת דתיים-לאומיים עוסקות בו, משום מה), ולדבר יותר על היחס הראוי לבית הכנסת ולתפילה, ועל חומרת הזלזול בקדושתם. יש אפילו "מי שבירך" מיוחד למי ששומר פיו ולשונו בזמן התפילה, שחיבר בעל התוספות יום טוב בעקבות גזירות ת"ח ות"ט, שלדבריו נגלה לו מן השמיים שהגיעו בעקבות זלזול בבתי הכנסת. לא חייבים ללכת לכיוון של "הפחדות", אבל נשאל את עצמנו – האם היינו מקבלים התנהגות כזו בטקס הזיכרון לחללי צה"ל, בהדלקת המשואות או באירוע חגיגי דומה? האם יש לנו בכלל מושגים של קדושה ויראת כבוד בחיינו, או שהכול הבל הבלים?

כדי לפתור את הבעיה מהשורש, צריך לא רק להתמקד בה אלא גם בריקבון שמוביל אליה. מה היחס שלנו לקב"ה? מהי תפילה עבורנו? למה אנחנו מתפללים בכלל? סתם "כי צריך", או כי אנחנו באמת רוצים לפנות אל ה' ולהתחבר אליו? ככל שנעמיק ונענה לעצמנו על שאלות אלה, היחס לתפילה ולבית הכנסת ישתנה מאליו, עד שנזדעזע מעצם הרעיון לקרוא או לפטפט על פוליטיקה או נדל"ן באמצע המפגש עם בורא עולם.

(עקב תשפ"ב)