על גמלים וגומלי חסדים

בהמותיו של אברהם היו יוצאות זמומות – עם מחסום לפיהן. קו זה ממשיך בפרשנות חז"ל גם ביחס לגמליו של אברהם: "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך. גמליו של אבינו אברהם היו ניכרים בכל מקום שהיו יוצאים זמומים" (בראשית רבה נט). רק כאשר הגמלים מוכנסים פנימה, מרשה לעצמו העבד להתיר את הזממים: "ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים – התיר זממיהם" (שם, ס).

חכמי המדרש מתפלאים על הצורך לשים זמם לפיהם של הגמלים, ומשווים ביניהם ובין אתונו של ר' פנחס בן יאיר: "ר' הונא ר' ירמיה שאל לר' חייא בר רבה: לא היו גמליו של אבינו אברהם דומין לחמורו של ר' פינחס בן יאיר!? [תרגום:] חמורתו של ר' פנחס בן יאיר נטלוה לסטים. עשתה אצלם שלושה ימים ולא טעמה כלום. אמרו: סופה שתמות ותסריח עלינו את המערה, נמסרנה לבעליה. שלחוה ונכנסה לבית בעליה. כיון שנכנסה, נהקה. הכיר (ר' פנחס בן יאיר) קולה. אמר: פתחו לאותה הענייה ותנו לה שתאכל, שיש לה שלושה ימים שלא טעמה כלום. נתנו לה שעורים ולא טעמתן. אמרו לו: רבי, נתנו לה שעורים ולא טעמתן. אמר להם: תקנתם אותם? אמרו לו: הן. הוצאתם דמאי? אמרו לו: ולא כן למדתנו רבינו: 'הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים פטורין מן הדמאי'? אמר להם: מה נעשה לה והיא מחמירה על עצמה".

סיפור זה הוא אחד מכמה סיפורים בספרות חז"ל על דמויות מיוחדות שהבהמות שלהן היו בעלות רגישות רוחנית מיוחדת: אחת הקפידה על דמאי, אחת הקפידה שלא לאכול תבואה גזולה, ואחרת (פרה) שמרה שבת. מה בין דמויות אלו לדמותו של אברהם אבינו?
דמויות אלו מכונות אצל חז"ל 'חסידים'. או 'חסידים ואנשי מעשה'. דמויות שנודעו בחסידותן – בעשייה לפנים משורת הדין, בקרבתם הגדולה לקב"ה, בכוח תפילתם, ובכוחם לחולל ניסים. קו ישיר עובר בין יחסם לנס לבין בהמותיהם הצדיקות, הוא היחס לעולם: החומר והרוח, הנס והטבע, הם ושלהם, חד הם בעולמם של החסידים.
תכונה נוספת של אותם חסידים היא האאוטסיידריות שלהם. דרכיהם אינן הדרכים הרגילות, ולא פעם מתעורר בשל כך מתח – שמעון בן שטח שוקל לגזור על חוני נידוי, ותפילתו של ר' חנינא בן דוסא לעצירת הגשם עומדת בסתירה לתפילת הכהן הגדול.
אברהם אבינו הוא החסיד הראשון, גם בשל מידת החסד, גם במה שקיבל על עצמו לפנים משורת הדין, טרם שניתנה התורה, וגם בשונותו – כל העולם בעבר האחד ואברהם בעבר השני.
אברהם זוכה לניסים ולמופתים – להצלה הניסית בכבשן האש, לנגעים על מלך גרר, ועוד. והוא בוודאי קרוב לקב"ה ומיוחד בכוח תפילתו, עד שהקב"ה לא רוצה לכסות מאברהם את אשר הוא עושה, ואברהם מרשה לעצמו להיכנס עם הקב"ה למו"מ.

אברהם מחבר את כולם לדרכו המיוחדת. מי שהוא חלק מביתו – יודע חסד מהו. כך העבד המבקש מבחן חסד, וכך רבקה. מסתבר שכך גם הגמלים – בהמותיו של אברהם אבינו מזוהות בשטח בזמם שלהן. אולי מכיוון שבשונה מחמורתו המחמירה של רפב"י שאכילת הדמאי שלה לא תפגע באיש, אכילה מתבואתם של אחרים עלולה לפגוע, ואף להוציא שם רע על אברהם ועל דרכו (כפי שמוכיח סיפור בו חשדו שכניו של רחב"ד בעיזיו). לבן רואה קודם כל את הזהב והתכשיטים. רבקה לא ראתה את כל אלו בתחילה. היא ראתה את הגמלים יוצאי הדופן – עם זמם. אותם היא מתנדבת להשקות. היא מבינה מה הדבר אומר על בעליהם, ולכן כשהיא נשאלת "האם תלכי עם האיש הזה"? היא אומרת: "אלך". (חיי שרה תש"פ)