הרב אילעאי עופרן (רב קבוצת יבנה, ראש מקד"צ "רוח השדה")
רוב העם היהודי הסתדר יפה לאורך שנים רבות ללא מנגנון ריכוזי של 'ספרי יוחסין', ויהודים רבים ברחבי העולם מחוץ למדינת ישראל מסתדרים כך עד היום
מדי פעם פונים אלי זוגות בבקשה לערוך את חופתם, אך מוסיפים בקשה נוספת – הם מבקשים לעשות זאת מבלי להירשם ברבנות כנשואים.
החוק בישראל ברור מאוד. יהודים אמורים להתחתן ברבנות הראשית וזו הדרך היחידה שבה יוכלו להתחתן בישראל ולהירשם במרשם האוכלוסין במשרד הפנים כנשואים. יתרה מזו, עריכת חופה כדת משה וישראל בלא רישום ברבנות, נחשבת בישראל לעבירה פלילית, ועורך החופה חשוף לתלונה ולענישה בעוון עריכת חופה שכזו.
ההיגיון שמאחורי החקיקה הריכוזית הזו הוא ההשלכות מרחיקות הלכת של נישואין כהלכה, הן על המעמד האישי של בני הזוג, והן על סוגיות עתידיות הקשורות במעמדם של ילדיהם כדוגמת ממזרות, כהונה וכו'. בהיעדר רישם ופיקוח על נישואין כהלכה, עלולות להיווצר בעיות וספקות בייחוס של יהודים בישראל וליצור קושי בנישואין בדורות הבאים עד כדי "ספרי יוחסין" והימנעות של יהודים מלהינשא אלו לאלו.
כנגד הטענה הזו ראוי לשקול בכובד ראש את המחיר הכבד של חקיקה וכפייה דתית ואת השלכותיה על ציבור שאינו שומר מצוות, על ההתנגדות והרתיעה שהיא מייצרת בקרבו. יש לקחת בחשבון את העובדה שרוב העם היהודי הסתדר יפה לאורך שנים רבות ללא מנגנון ריכוזי שכזה, ויהודים רבים ברחבי העולם מחוץ למדינת ישראל מסתדרים כך עד היום. האיום ב"ספרי יוחסין" הוא לעניות דעתי איום סרק, שכן גם כיום נערכת בדיקה מדוקדקת של הייחוס עבור כל זוג המגיע להינשא. כמו כן, שכבר כיום ישנן קהילות שנמנעות כמעט באופן גורף מלהינשא למי שאינו חלק מאותן קהילות צרות.
בשנים האחרונות אני נדרש לשאלה הזו שוב ושוב מכיוון בלתי צפוי. רוב הבקשות שקיבלתי לערוך חופה ללא רישום היו דווקא מצדם של זוגות מבוגרים, שעבורם מדובר בדרך כלל בזיווג שני, אחרי גירושין או פטירה של בן או בת הזוג. שאלות היוחסין עבור זוגות אלו לכאורה פשוטה יותר, שכן ברוב המקרים הללו מדובר בזוגות שמפאת גילם ברור למדי שלא צפויים להיוולד להם ילדים נוספים בנישואין אלו. המוטיבציה העיקרית לבקשתם להינשא מבלי להירשם ברבנות אינה קשורה בדרך כלל בביקורת כלשהי על הרבנות הראשית ועל התנהלותה, אלא בעיקר בהשלכות של רישום כנשואים במשרד הפנים. זוגות רבים מאד שפנו אלי לאורך השנים הביעו חשש כי יאבדו זכויות להן הם זכאים היום אם יירשמו כנשואים. פעמים שמדובר בקצבה כלשהי, פעמים שמדובר בהכרה ממשלתית הניתנת למי שאינו נשוי, ופעמים שמדובר בזכויות המוקנות מתוקף תקנון היישוב או הקיבוץ.
למעשה, מתארים הזוגות הללו מעין "אפליה" ביחס לזוגות שאינם שומרים מצוות באותו מצב. זוגות אלו היו בוחרים פשוט לחיות יחד בלא נישואין וכך להרוויח את שני העולמות – חיים משותפים מבלי לוותר על הזכויות הנוכחיות. אך זוגות דתיים נדרשים למעשה לבחור בין הדרישה ההלכתית שלא לחיות יחד בלא חופה וקידושין ובין שלל זכויות והטבות, חלקן משמעותיות ביותר ברמת הקיום היומיומי.
כרב קהילה, אני תוהה מה תפקידי בדילמה המורכבת הזו, וכנציגו של מי אני אמור לשרת. מחד, אני אזרח שומר חוק ולא מעוניין בשום אופן לעבור על החוק בעריכת חופה שכזו, אף אם יש לי ביקורת על עצם החקיקה. זאת ועוד, כרב המוסמך על ידי הרבנות הראשית, מוכר על ידה ומשרת כרב קיבוץ במימון משרד הדתות, יש טעם לפגם בכך שאעבור על התקנות של הגוף שהוסמך בידי הממשלה לרכז ולנהל את הנושא.
מאידך, סירוב מצדי לערוך חופה שכזו, עלול לגרום לחלק מהזוגות לחיות באיסור הלכתי, בעוד בעצם היו רוצים לחיות יחד בהיתר. לא ייתכן שהדבקות בחוק המדינה יביא לדחייה של שמירת ההלכה.
ומצד שלישי, ייתכן ויש בעריכת חופה שכזו מידה מסוימת של רמאות כלפי מוסדות המדינה. שכן אליבא דאמת הזוג נשוי לחלוטין ורק הרישום המנהלי מעוכב כדי להשיג זכות או הטבה כלשהי. אף שניתן לומר שזוגות חילונים רבים חיים כך ואין פוצה פה ומצפצף.
צד נוסף שגם אותו ראוי לשקול, הוא העובדה שעל פי ההלכה הפשוטה אין חובה שאת החופה יערוך דווקא רב הקהילה. אם הזוג אינו מעוניין בהכרת הרבנות, אין הוא זקוק לכך שדווקא מי שמוסמך על ידה יערוך את החופה. ממילא, סירוב של הרב אינו סתימת הגולל מפני האפשרות להינשא כהלכה.
הדילמה גדולה. צדדי הספק כולם חמורים ומורכבים וההכרעה קשה. רק השמחה בשמחתם של אלו שזוכים לבנות מחדש את ביתם, פשוטה וברורה.
(עקב תשפ"ב)
